"תמיד הערצתי את מרלין מונרו העגולה,נשית,שסיימה בהתאבדות.
היום הנשים היפות מתאבדות בתוך הקיא של עצמן".
קוראים לי גולדי (שם בדוי),למה דווקא גולדי?
כנראה בשל שיערי הזהוב.
אני לא שונה מאף אחת,אני למעשה כמו כולם.
אני לומדת בתיכון עם ציונים ממוצעים,יש לי חברים,בן זוג,משפחה טובה,בית טוב וחיות מחמד שאני אוהבת,
אבל עקב מניעים מהילדות,הסביבה ובמהלך חיי החלו להכנס לחיי הפרעות אכילה.
טרם התחלתי להיות בולמית,למזלי התקופה הזאת בחיי לא נמשכה זמן רב ומקווה מאוד שלא תחזור,
וכמעט מיד אחרי התחלתי להיות אנורקטית.



אני לא אוהבת לחשוב על זה,אבל התיאוריה שלי זה שהמצב העכשווי שלי הוא בגלל האח הבחור שלי שהתעלל בי פיזית ונפשית מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני נערה לאם יחסית תמימה,שמעולם לא תבחין בהפרעות האכילה.
אמי מודעת לעובדה שאני ניזונה מ-200-500 קל' ביום,מה שנחשב כתת תזונה,ומעולם לא חשדה בי,אני מאמינה שהיא עוד יכולה להפתיע.
הבן אדם היחיד שחושד בי זה אחי האמצעי,הסנדוויץ' שגדול ממני ב8 שנים.
הוא טוען שהמקרר התמלא בחודשים האחרונים בדיאט,ושאני לא נהינת מאוכל.
אני בדרך כלל מתחמקת מתגובה ואומרת שטעים לי דיאט,אבל אני לא באמת חושבת שזה טוב כאשר בנאדם במצב שלי נהנה מאוכל.



יש לי חבר כמעט חודשיים.בן אדם מקסים,שלמד איתי 3 שנים בחטיבה ולמד איתי שנתיים בתיכון.
גילינו אחד את השני אחרי חצי שנה של ידידות הדוקה,אנחנו כמעט זוג מושלם.
הדבר היחידי שמונע מאיתנו להיות מושלם הם ההפרעות אכילה שלי,ועל כך דיון עמוק בנושא אחת לשבוע.
חבר שלי מנסה להלחם עם השיניים והציפורניים במחלה ללא כל הצלחה,אבל כרגע אנחנו בתקופה שקטה יחסית,
כבר פחות מדברים על זה.
הוא באמת חשוב לי,והוא אחת הנקודות אור בחיים שלי למרות שאינו לוקח מהם חלק מרכזי.
אחרי שבן אדם אחד שבר לי את הלב והשאיר אצלי צלקת,
החלטתי שגולדי לא שייכת לאף אחד,התחלתי לקחת את הדברים בפרופורציה.


כמו כן,עד לפני שנתיים,נחשבתי לילדה רזה.
חלק עדיין מחשיבים אותי כרזה,חלק ככוסית וחלק מאוד מועט וכמעט אפסי שמסוגל לקרוא לי אף "מלאה".
ההשמנה התחילה אצלי התחילת-אמצע כיתה י',בתקופה הזאת התחלתי לנטול גלולות נגד הריון והגוף שלי התעצב ונהיה יותר נשי,
וכמו כן כך גם הירכיים שלי שהתעגלו וכן הלאה.
בחודשים הראשונים לא שמתי לב לשינוי,שמתי לב לזה בפעם הראשונה שאחי הבחור העיר לי על כך מבלי להניד עפעף,ואז עליתי על המשקל והבחנתי בעליה נכרת,
של בערך 4 קילו,ובתקופה הזאת התחילו אצלי הסימפטומים הראשונים להפרעות אכילה.



יש לי חלומות.יש לי שאיפות,יש לי רצונות.
אני חיה,אני נושמת,אני קיימת.
אני בן אדם לכל דבר,אני בן אדם רגיל כמו כולם,וסביר להניח שהמעט אנשים שקוראים כאן,
מכירים אותי אולי יותר מרב החברים שלי.
אני אולי בן אדם ממוצע ופשוט,אבל אני בחיים לא אהיה ובחיים לא הייתי מהבנות שמצהירות שהן שמנות על מנת למשוך תשומת לב,
מעולם לא הייתי הבחורה שמזמינה סלט בדייט,מעולם לא הייתי כמו כולן,אני חושבת שאני מיוחדת,
המרלין מונרו של המאה ה-21.




כרגע אני עומדת על משקל של 53 ק"ג על גובה של 1.57,יש עוד המון עבודה.
הבלוג הזה נפתח בתור יומן,ובשביל לקבל תמיכה..לא בשביל להוביל לאנורקסיה או בולמיה,
ואינני תומכת בה כלל.