היום בבוקר קמתי בתחושה של 'איכס! בוקר!' והכלתי בכאב לב לתחנה העלובה של בצפר.
לקחתי את האוטובוס והתחלתי להתלונן על מר גורלי להיות בבצפר של צפונים סנובונים עם אף בשמיים.
ואז מישהי קוראת לי, אני מסתובבת ו..... טראח!!! צוואר תפוס!
כן..כן... תפסתי לעצמי תצוואר. איזה מוכשרת!!! -.-
אז סבלתי ככה כל היום, עד שהכאב התפשט לשכמות וזה ידידי, מבאס ת'שיערות בתחת!
לא הצלחתי לכתוב, לא הצלחתי לדבר לא הצלחתי לחיות.
עד שאמרתי לעצמי שזהו! אני הולכת הביתה! והתמזל מזלי שיכולתי ללכת לבד כי עברנו את השעה 12.
למה רק משתיים עשרה אפשר ללכת לבד? מערכת החינוך, לכו תבינו 
אז הגעתי הביתה, והשיחה הבאה התנהלה:
קרצייה1-תמר למה את פה?
אני-כי תפוס לי הצוואר
קרצייה- אז..
אני-תפוס לי וכואב לי...(בראש :חתיכת כונפה סתומה! אומרים לך תפוס לי הצוואר! טיפשה!)
קרצייה- טוב אני אלך להביא את קרצייה2 מבצפר
אני בראש-(רק זה חסר לי!) אוקיי
והנה אני פה, מפסידה שיעור קולנוע
אבל בכלמקרה רואים את סיפור גדול, חרא סרט.
ולא עדכנתי איזה שבועיים כי לא היה לי מה לומר.
חוץ מ'איכס! בצפר!'
יומטוב ואל תתפסו את הצוואר, זה לא נחמד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Bitch, Interrupted
