שעות. כבר שעות שאני הולכת בדרך הזאת.

כבר ממש מתחילות לכאוב לי הרגליים, והשמש כבר מתחילה לשקוע.

 איכשהו לא נראה שהדרך הזאת הולכת להיגמר.

כבר הראש מתחיל לכאוב לי, וכבר שעות שאני מנסה לתפוס מונית.

עזבו אתכם מונית, אפילו על טרמפים אין לי בעיה לעלות כבר.

אין לי מושג איך הגעתי לכביש השומם הזה.

שעות שלא עבר פה מישהו.  

אני כבר ממש מתחילה לפחד, ותוהה אם זה באמת שווה את זה.

אני הולכת בשולי הכביש, סוחבת עליי תיק ענק בצבע ירוק.

ברחתי.

ברחתי מכל מה שהיה לי חשוב.  

ברחתי מכל מה שהיה לי חשוב כי איכשהו כל מה שחשוב לי תמיד עשה לי רק רע.

עזבתי את החבר, עזבתי את המשפחה, עזבתי את הבית.

לא יכולה לראות אותם מול העיניים יותר.

הכל אצלם לא בסדר, והכל אצלי רע.

איך תמיד כולם נגדי, מנהלים לי את החיים ולוקחים אותי כמובן מאליו.

הם הרסו לי מספיק.

והפעם באמת שנשבר לי.

אני חייבת קצת שקט.

ואין לי מושג אם אני הולכת לחזור.

 רק מעניין אותי לדעת אם אכפת להם שאני לא שם, אם כואב להם, ואם הם סובלים כמו שאני סבלתי עד היום.

"שילכו לקיבינימט "

ואיכשהו כשאמרתי את זה, מרוב עצבים בעטתי בעמוד ברזל

נשבר לי מזה, אני מתיישבת על החול.

לאן אני אלך עכשיו אה?

ועכשיו אני גם מתחילה להיות רעבה.

היום הזה רק הולך ומשתפר.

כבר חושך בחוץ, נגמר לי הכוח.

נמאס לי, נמאס לי מהחיים.

אני כבר לא מצליחה לעצור את הדמעות יותר.

אני שומעת רעש של מכונית מתקרבת,

היא עוצרת לידי, והנהג לא מפסיק לבהות.

אני לא רואה אותו טוב, הכל מטושטש בגלל הבכי.

"תעלי לאוטו" הוא צועק לי

אז אני עולה למכונית, לא חושבת פעמיים.

זה מסוכן אני יודעת, ואפילו פלאפון אין עליי.

אני שותקת, והוא מתחיל לנסוע.

לא מוציאה הגה, לא שואלת לאן.

לאן שהוא לא נוסע,

אני יודעת שיותר גרוע מזה,

לא יכול להיות.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11021626