טולצ’ין

אני עייפה ונמאס לי

מלחפש ולמצוא ולאבד

ולחפש ולא למצוא

ולא להצליח

ורק כאילו להצליח

ולהבין את החוסר משמעות

ועדיין למלא אותו במשמעות

בלנסות להפוך להיות מי שאני

ורק להרגיש איך אני תקועה בתוך הלופ

של לא מצליחה להשתחרר מעכבות ישנות

איך הכל היה עניין של הרגל

לא להאמין לעצמי וכבר לא לדעת

אני עוד אוהבת אותו או מה

למה עליו אני בוכה בזרועות גבר אחר

בליטוף גוף אחר אני מתגעגעת לשלו

ואליו ממש

אני לא רוצה אותו ואני לא רוצה אותו

אבל הגעגוע הוא לא עניין של רצון אולי

אני מתגעגעת לכל מה שהיה אני לא יודעת מה הוא היה

ובכל זאת

מתגעגעת

ובוכה עליו בצד השני של העיר שלו

ונתקפת התקפי חרדה 

געגועים שלא מעוניינת בהם

ששוברים אותי מבפנים כי כמה אפשר להתנגד אליהם

מנסים ומנסים ומנסים

כלומר אני מצליחה

בינתיים

להחזיק מעמד פה

ואני מרגישה דווקא שככל שמחזיקים יותר מעמד

ככה נעמדים

ולקבל קושי ולקבל סבל מינורי זה לגיטימי

אבל זה גם עינוי סיני

לחיות את החיים בלי לנסות לברוח יותר מדי

להסביר את עצמך למרות שאין שפה ראויה לעניין

על מה חושבים האחרים

על מה הוא חושב

מה זה משנה