הבלוג הבלעדי

ברקים, רעמים, משחקי אור וחושך, רוחות עזות, חיזיון אור קולי ותופעות לוואי אחרות ביום החורפי הסוער.

המקום: בית הוריי
הזמן: שעת ערב ערה לפני הספירה של הדקות

בעודי ניצבת במפלס העליון, היה עליי לרדת במהירות על אל המפלס התחתון. לעתים, על מנת לחסוך אנרגיה, מאמץ, זמן וקילומטראז׳ של מדרגות צריך הסעה. הרמתי את ידי כדי לעצור טרמפ, והנה בדיוק מולי נעצרה מעלית חביבה ופנויה. הרגשתי שכל הדלתות פתוחות בפניי אז מדוע שלא אכנס אליה.

טרם הכניסה אליה ובמהלכה דאגתי להכריז בקולי קולות אל יושבי הבית: ״אני נכנסת אל המעלית, אם תתרחש הפסקת חשמל, תדעו שנתקעתי ואל תשכחו לבוא לחלץ אותי״. התאמצתי להרשימם בשטויות שלי. חזרתי שוב ושוב על ההודעה ההזויה עד שזכיתי לתגובה אוהדת: ״כנסי, נראה אותך״ עתה לא יכולתי לסגת ונבלעתי בתוכה מחויכת.

לחצתי קלות על הכפתור הקרוב והיא החלה במסע ללא חשש. למראה הביטחון שנסכה בי, נשאר החיוך טבוע על רשמי פניי. לפתע, הנעימה פסקה והאורות כבו, המעלית נשתתקה ונעמדה דום. אפקט מעולה, אבל מה עם ההמשך?! בתחילה לא ידעתי איך להגיב לזה, דברים רבים עמדו בדרך למוחי. ואז זה הגיע: "אוי, אוי לא, או או, אויש,״ בקעו מגרוני קריאות הגבוהות בחצי אוקטאבה מקולי הנורמאלי. נתקעתי בקו המשווה שבין שתי הקומות. התנבאתי ולא ידעתי על מה.

ברוכה הבאה למציאות החדשה. כולם הגיעו בזה אחר זה לראות מה נשמע. קיבלתי אותם בקריאות מגוונות והם נלחצו וצחקו עמי כאחד. עודדו והלכו. בינתיים, ניסיתי להבין את המכאניקה של המעלית, לחצתי על כפתור אחד או שניים, רציתי לדחוף אותה, להניע אותה לפעולה. אפילו נדנדתי לה שתחזור לעצמה כאילו הנדנודים זה ענף ספורט חדש, אך היא עמדה במקומה ולא זזה. לא כייפית המעלית הזו, דווקא אתה נתקעתי.