ירושלים - הנני כאן, הולכת אלייך מסונוורת, צועדת בצעדים מהירים אל עבר הכותל המערבי הבוהק. שומעת אותו קורא לי ואני צופה בו, וככל שאני מתקרבת אליו, לבי הולם בחוזקה כמו מנסה לפרוץ את מחסום הגוף ולהתרפק על אבניו. רק אפלס את דרכי בין המתפללות הצדקניות במטרה לחלוק אתן את השורה הראשונה של האבנים האדירות ואגיע.
הגעתי. שפתיי נושקות אותן, והתיק שלי ישוב על רצפת הרחבה, נדבק לקדושה חווה את עוצמתה. הנחתי עליהן את כפות ידיי בזו אחר זו, אחר זו אחר זו? משום מה, זכור לי שעוד בראשית חיי עלי אדמות נבראתי עם שתי ידיים עשר אצבעות וארבעה עשר פרקים, אבל על הכותל ממש מולי ניצבות ידיים רבות ופרקים בהמשכים: מימין יד ומשמאל יד הפושטת צדקה, מלמטה יד ומהצד המצמידה פתק לרקה, ויד מלמעלה משגיחה.
כל יד מיוצגת באמצעות קול חרישי הנושא תפילה. לכל תפילה נשמה, וכל נשמה גרה באותיות הבונות מילה, ואני בקרן זווית עטופה ביניהן בתוך פסקול החומה. אני קוראת את מילות התפילה וכמו עוטה על עצמי מעיל של אדישות לא ממש נמצאת בתוכן. מוזר. לאן כל ההתרגשות נעלמה. אולי אם אתנער או אעצום את עיניי, אך הן מעדיפות לנדוד מן הסידור אל התפילה הווירטואלית וירטואוזית הנערכת מהצד: עלמה קולנית ניצלה את התדר השמימי הפתוח והצמידה מכשיר סלולארי על האבנים, חברתה מהקו השני מדברת אל הקיר כאילו נוכחת בינינו, והנקודה הפנימית שלי חולמת בין קריאות האמנים שלה. שום דבר לא זז פרט לרוח הנעימה שמבדרת את שערי ולוחשת לי אזרוק עלייך מילה טובה.
לפתע כמתוך אגדה הופיעה משמאלי אישה זהובת שער והחלה מתפללת בכוונה עצומה וברחישה עד שלבסוף השלימה את תפילתה בהדרן של צליבה. התמלאתי תחושות שלא יכולתי להסביר ורגליי לקחו אותי ארבע אמות לאחור וסטייה חדה לימין. מחשבות זרות שלחו לידי עבודה זרה. זו בטח האירוניה שדיברה אליי.
ולהבדיל, לחישות רמות של תפילה נשגבה הגיעו לאוזניי. אוזניים לכותל. כל מילה חקוקה באבן נוכח פני השם. כזו כמיהה כזו דבקות כזו אהבה כאילו לוקחת ומדביקה בשלוש שניות את תפילות הפרט עם הכלל. לא יכולתי שלא להקשיב מעט, ומודה שהעתקתי ממנה מעשר. כבשתי את לבי בקרקע לבל תזהה, ובינתיים חיכיתי בסבלנות מתנודדת שרוח הקודש ששורה עליה תנחות גם עליי.
במקומה נחתה מימיני אישה מבוגרת למדי ששפכה לבה ללא הפסק של נשימה. גרונה נחנק מדמעות שהספיקה לשתות, ועיניה התמלאו בעוד. רציתי להציע לה טישו דק או כתף עבה שתצא ממקומה בשבילה, אבל ידי סירבה לשתף פעולה ושלחה לעברי מרפק חד שסימן לי לא להפריע לתפילתה הזכה. מעיי נכמרו, עיניי נסגרו ולבי נפתח לבקש עליה.
ואז הכול נדם. רון הציפורים הדהודי המתפללים אפילו הפטפוטים בראשי פסקו, נשארתי לבד עם תחושותיי המתמתקות לוגמת אוויר מחודש ותחושה שלווה כתרה אותי. רגעים אחדים וכאילו אין לי כבר מה להסתיר אני עשויה זכוכית. אני שם, שטה בתיבת התהילות, פורטת בקשות ממלמלת רצונות, ומרגישה אט אט איך השמים מחייכים אליי... או אולי מישהו אחר. סקרנית פתחתי את עיניי ועדשת מצלמה ארוכה במיוחד של תייר חייכן נלחצה על ההדק מולי. אוף, נמאס לי שוב לככב בסרטי תיירים.
הגעתי הביתה ומן התיק שלי נצנצו פתקים מגוונים שכנראה נבלעו לתוכו בהיצמדו לאבני הכותל. כמוני- גם הוא לא רצה לעזוב את הכותל... עכשיו אני צריכה למלא אחר בקשותיהם או לפחות להתפלל עליהם.