הבלוג הבלעדי
"שמתי לב שמכל הברואים בעולם, יש סיטואציות שנבראו במיוחד בשבילי, וכולן מקיפות אותי בהומור...אני חייבת לפזר בשטח פירורים מהחוויות האלו בקורותיי היומיומיים האופייניים לי. בכל פוסט אביא חוויה כזו ואם אחת נוספת תידחף, אני לא אמנע בעדה."
|
| 7/2012
אין גבול
עינו האחת פקוחה למחצה עינו השנייה מרוכזת בה, ישוב על כיסא מתנודד רגלו הדחלילית באוויר וקיסם נעוץ בין שיניו המאפירות. טוב נו, לא בדיוק דמות השומר שניצב בפתח החניון של הקניון אליו הגעתי, אבל הרהורים חסרי גבולות נשאו אותי לשם וגם המחסום שבדרך כלל עומד בכניסה לא נכח על מנת לעצור אותי. התקדמתי לאטי ובלמתי מעט לאחר עמדת השומר המרותק.
"שלום", הכרזתי בחיוך רחב פותחת חלון מצפה שהוא יפתח הדלת. שפתיו נעות, ייתכן מדבר אל עצמו קמעא. המתנתי עד שיסיים את השיחה המסתורית ויתפנה לבדוק את תכולת רכבי, והוא הגיע. גבותיו התקבצו ובאו יחד גשר אפו התחדד ועיניו השקועות התמקדו בי ארוכות. לאחר שסיים להביט בי בשאלה, השליך מפיו את הקיסם ואז פתח ואמר: "ראית מה עשית?"
שאלתו נותרה באוויר כאילו מחכה שינתקו אותה ממקורה ותוכל לנחות על הארץ. ניסיתי להבין אותו לחבר את הנקודות לדלות ממוחי תשחצים דומים, אך תחושה ערפילית קיננה בי שלחידה היומית הזו אין לי פיתרון. אין לי אפילו שמינית רעיון, אני במחסום רעיוני. כשיש מחסום לא מתנגחים בו ולא לוחצים עליו פשוט קופצים מעליו אל העולם שמעבר.
הסתכלתי לעבר השומר במבט משתאה, מבט עצור, תמים ואמיתי כמו אסוף מהדנ"א שלי. תמהה מדוע זועף הוא עליי. אינני בוחנת כליות ראות ולב, אם אינו רוצה לבדוק את רכבי באשר לקיום חפץ חשוד, לא חייבים. למה? לו הפתרונים והוא לא נצרך לגלות לי, אפילו מקצת, גם לא חפצתי בכך.
מצדו הוא עדיין ניצב מולי מישיר מבט נוקב וממושך. שפמו הדליל ושורה של מלמולי מילים נרגנות לא שידרו אהבה. בכיליון עיניים המתנתי לשינוי, מבוכה נכנסה ולא טרחה לצאת כל כך מהר. בלי משים אף תנועת הדם בעורקיי קפאה, הרוק שנתקע לי בחיך סירב להיבלע, ואוזניי בכוחן רחשו: דלת הרכב חורקת, ינשוף בוהה ומחריש, מנגינה מצמררת, שיניים נוקשות מתרעשות, רשרושים צדיים, הד ועוד הד חניוני .. למעשה, רק חלק מהאפקטים הקוליים הללו התרחשו.
מעל לשטח לא קרה דבר, אך מתחת לפני השטח מתחת לרכבי התרחשה סצנה שלמה, השומר הניף את ידו והדגיש את האצבע המורה שלו. ניסיתי לקרוא אותה לשתף עמו פעולה במשחק. הוא מסמן לי מילה אחת, את מספר האותיות טרם גילה. האצבע המורה התמתחה לימין ולשמאל מסמנת שעברתי את הגבול ובכוונתה לשלוח אותי אל חדר המורים. חדרי האף שלו התרחבו, הבעות פניו ותנועות עיניו נפתחו לדווח לי מה המצב. אז נעשה ירוק ובדקה וחצי הבאות נשא בפניי הרצאה על איכות הסביבה.
נשארתי נטועה ברכב קשובה לכל מילה מתגברת היוצאת מפיו ומנסה לעקוב בהתאמה אחר תנועותיו המהירות. במשך כל ההרצאה מצאתי את עצמי תוהה לאן נעלם המחסום שבפתח החניון. התחבטתי עם עצמי ואין מנצחת כיצד לנהוג, האם מותר לי לזוז? לנוע להתקדם? לדהור? מחשבה משתקת אטמה אחרות ולא אישרה לי להביט בהן.
קול פנימי דחק את השעה ובנחישות אותת לי להתקדם הלאה, רגלי שחררה את הבלם בזהירות והרכב פוסע מותיר את השומר מאחור. לפתע פתאום מהלומה לא נעימה הופיעה כמו תנועת פטיש פלסטיק גדול, כמו פגיעה באטום חמצן כשהחלקיקים מוסטים ממסלולם. מה נסגר עם המחסום, מדוע הוא הגיח מתחת לרכב שלי וברעש גדול?
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
adiblogerit