| 3/2012
נבחרת על השלג לילה ללא שינה. מיותרת. החסרתי פעימה, אשלים אותה מאוחר יותר יחד עם הטיסה לווינה. טיסה נוספת לזלצבורג ובה הצטופפנו במיניבוס אווירי. עצמתי את עיניי על מנת להתעלם מההמראה הלחוצה, אך להפתעתי היא חלפה במהירות, ושוב יכולתי להרגיש את רגלי המטוס נוגעים בקרקע. עיניי נפקחו באחת. חצי שעה של טיסה והספקתי לישון שעה.
באד גסטיין זהו שמה של העיירה ה'גנגסטרית' בעלת הניב הצורם לאוזניי - אליה הגענו לעשות סקי. בינתיים, יצאנו לדמיון מודרך בסביבה, אך הקור האוסטרי החזיר אותנו למלון. לא, זהו לא גל הקור האחרון ששטף את אירופה, כי למחרת הגיעה אלינו שמש חביבה.
השמש הכייפית והמושבים המחוממים ברכבלים חיממו לי את הלב וגם מקומות אחרים. אהבתי את הרעיון ואת קלימרו שליווה אותנו, אהבתי את הטרמפ עם Taxi אופנוע השלג, אהבתי את המסלולים המיוערים בכפר הטירולי שבהרים ובעצם, אחסוך תיאורי גלישה, כי מרוב דיבורים לא היה זמן לגלוש.
ואז, הגיעו אלינו מזחלות השלג. העלייה אל המסלול הייתה שקטה, חוץ מהלב שלא הפסיק לרשרש. התיישבתי בחוסר סבלנות במושב רכבל פרטי. רגליי התנועעו לאחור ולפנים כמו בצעדה, הרוח לטפה את פניי בנעימות. לקחתי חלק נכבד מהאוויר אל הראות ויחד שרקנו אל הבאות. לא היו אלו מזחלות משוכללות אלא עשויות מעץ עתיק, אבל הסתדרנו. מצב הרוח היה מרומם ומצב השלג היה עמוס. עפנו על השלג והוא עף עלינו. זחלנו במהירות מטורפת לכל כיוון אפשרי, ביצענו דריפטים יפים, וניווטנו בעזרת דוושות הנעליים ומשיכות החבל המצורף.
לפתע, המסלול לא האיר לנו פנים, ונעשה חשוך. לא ראיתי בעיניים ייתכן שגם לא ראו אותי, זה מסביר למה נפגשו בי פעם אחת יותר מדי. ישבתי בתיבת הנוח שלי והיא לא הייתה הכי נוחה. היא רעדה. מחשבה חשודה הודיעה לי שנקלענו אל תוך מסלול אקסטרימיסטי במיוחד. טררם ודממה התקדמו בערבובייה.
החושך העמיק. הפכתי לבנה כסיד. פיסות שלג נרגשות קפצו מכל עבר, כדורים זעירים שרקו ליד אוזניי. בימי חיי עברתי מלחמות שלג רבות, אך זו עלתה על כולנה. השלג היה על הפנים ועל כל כולי, ובלי רשות החליקו גרגרים לא מעטים אל מתחת לצווארי, אל הגרון ואל תוך הפה. אכלתי בהבזקים ברד שלגי בטעם טבעי. אי אפשר להמשיך כך, קראה לי מחשבה תמה. בבת אחת בלמתי, בלעתי את שאריות השלג הנותרות, בירכתי ברכה אחרונה עם כוונה שבעת רצון והמשכתי. אחדים עצרו לידי למנוחה קלה ולניקוי יסודי של משקפיהם, שכוסו בשכבת שלג דקה. העדשות שלי ישבו בחוריהן מרוצות מעצמן, והריסים סגרו עליהן בחוזקה מנסות להרשים בהגנה.
בשלב זה כבר ידעתי את האמת המרה, אין לנו שבריר מושג איפה אנחנו, פרט לכך שאנו מדשדשים במסלול השייך לסקי ולא למזחלות. ובכל זאת, הצטרפנו לפזמון החוזר של המסלול התועה שמחים וטובי לב... וכאשר אבדנו אבדנו. כך, המשכנו במסע דילוגים מואצים מבלי לדעת לאן יובילו אותנו. זה עבד מצוין ברמת הטירוף הזו.
עד כאן החלק הקל, עתה אשבור את המתח שלא נבנה ואספר על הגמר: נותרה רק דרך אחת אל קו הסיום. המסלול הפך כחול אדום עד שחור. זה מהר מדי לטעמי, משכתי במושכות עצרתי את הסוס וירדתי מן הכרכרה. מפה אמשיך ברגל, למעשה מכאן כולם המשיכו ברגל. תם המסלול, אבל לא תמים היה. שתי גיבורות חיל משלנו חצו את הגדר האדומה ונחתו בכביש הסמוך. הן נפגעו משכמן ומעלה. שלג קר ניסה להוריד את נפיחות המצב החם, האמבולנס נכנס לתמונה ותפס את כל הפריים, המשטרה בעקבותיו...
זה היה כואב מהצד, זה היה אמיץ מצדן, זה היה נס מושגח היטב מצדו, וזה קורה לנהגי המזחלות הטובים ביותר בענף. עוד קצת אימונים, ניווטים, נעליים סופגות, מאכלי שלג ולבטח נגיע רחוק.
| |
| |