הבלוג הבלעדי

ירושלים - הנני כאן, הולכת אלייך מסונוורת, צועדת בצעדים מהירים אל עבר הכותל המערבי הבוהק. שומעת אותו קורא לי ואני צופה בו, וככל שאני מתקרבת אליו, לבי הולם בחוזקה כמו מנסה לפרוץ את מחסום הגוף ולהתרפק על אבניו. רק אפלס את דרכי בין המתפללות הצדקניות במטרה לחלוק אתן את השורה הראשונה של האבנים האדירות ואגיע.

הגעתי. שפתיי נושקות אותן, והתיק שלי ישוב על רצפת הרחבה, נדבק לקדושה חווה את עוצמתה. הנחתי עליהן את כפות ידיי בזו אחר זו, אחר זו אחר זו? משום מה, זכור לי שעוד בראשית חיי עלי אדמות נבראתי עם שתי ידיים עשר אצבעות וארבעה עשר פרקים, אבל על הכותל ממש מולי ניצבות ידיים רבות ופרקים בהמשכים: מימין יד ומשמאל יד הפושטת צדקה, מלמטה יד ומהצד המצמידה פתק לרקה, ויד מלמעלה משגיחה.

כל יד מיוצגת באמצעות קול חרישי הנושא תפילה. לכל תפילה נשמה, וכל נשמה גרה באותיות הבונות מילה, ואני בקרן זווית עטופה ביניהן בתוך פסקול החומה. אני קוראת את מילות התפילה וכמו עוטה על עצמי מעיל של אדישות לא ממש נמצאת בתוכן. מוזר. לאן כל ההתרגשות נעלמה. אולי אם אתנער או אעצום את עיניי, אך הן מעדיפות לנדוד מן הסידור אל התפילה הווירטואלית וירטואוזית הנערכת מהצד: עלמה קולנית ניצלה את התדר השמימי הפתוח והצמידה מכשיר סלולארי על האבנים, חברתה מהקו השני מדברת אל הקיר כאילו נוכחת בינינו, והנקודה הפנימית שלי חולמת בין קריאות האמנים שלה. שום דבר לא זז פרט לרוח הנעימה שמבדרת את שערי ולוחשת לי אזרוק עלייך מילה טובה.

לפתע כמתוך אגדה הופיעה משמאלי אישה זהובת שער והחלה מתפללת בכוונה עצומה וברחישה עד שלבסוף השלימה את תפילתה בהדרן של צליבה. התמלאתי תחושות שלא יכולתי להסביר ורגליי לקחו אותי ארבע אמות לאחור וסטייה חדה לימין. מחשבות זרות שלחו לידי עבודה זרה. זו בטח האירוניה שדיברה אליי.