אני לא מאחלת לאפחד להרגיש מה שאני מרגישה עכשיו.
זהו, נמאס לי מהצביעות,מהמסכות.
אצלי ?
לא הכל בסדר.
כבר תקופה שאני מראה לכם רק אושר על הפנים,
אבל אפחד לא באמת יודע מה עובר עליי בפנים.
תכלס ?
גם אני לא ממש יודעת,
ולא מבינה למה.
למה זה קורה לי,
כל המצבי רוח המשתנים האלה,
אני מרגישה מין מחנק כזה.
כאילו שהדמעות, משו לא מאפשר להן לצאת החוצה.
אני מרגישה נורא.
כאילו שעוד מעט יקרה משהו שאני לא אוכל להתמודד איתו.
כבר תקופה שאני מרגישה שהמשו הזה יקרה.
ואני לא יודעת ממה זה נובע.
תחושת הפחד שלי ,
זה דבר נורא.
קשה לי להתמודד עם כ"כ הרבה.
עם לימודים,עם בית שעכשיו כשאחותי הלכה לשירות לאומי אני זו שצריכה
לדאוג לאירגון והכל,
קשה לי להתמודד גם עם עצמי.
נמאס לי לאבד אנשים , ורק בגללי.
למה אתם חושבים שאיבדתי כלכך הרבה ?
כי אני אשמה.
זו אני אשמה בהכל.
אני לא יודעת להראות אהבה,
אני יודעת רק לאכזב אנשים.
אנשים שאני הכי אוהבת ואהבתי בעולם.
עכשיו אני שמה לב שאיבדתי כלכך הרבה.
אני שמה לב שעם כל האנשים מסביבי,
אני עדיין לבד.
אין מי שאני באמת יכולה לסמוך עליו.
למרות שפעם נתתי אמון בהמון אנשים,
אבל אחרי כל האכזבוות שקיבלתי, ונתתי, כמובן.
כאילו איבדתי את זה.
את האמון.
אני מרגישה שאילו הזמן שלי קצר,
ויש לי המון להספיק.
וזה מרגיש לי כ"כ רע.
יש לי תחושה ממש מגעילה, עמוק בפנים.
נמאס לי להסכל במראה,
ולא לאהוב , רק בגלל העיניים.
כן , העיינים, לא התבלבלתי.
פעם כשהיו מסתכלים עליי היו רואים אושר,
היום , אולי רק אני שמה לב לזה-
שהוא לא קיים על הפנים שלי, על העיניים.
מי שיסתכל לי טוב טוב לתוכן, יגלה שן לא באמת מחייכות.
ואם כן, אז זה לא מאושר.
אני מרגישה שהיופי שלי נעלם יחד עם כל מה שאיבדתי.
וכשהיופי שלי נעלם אני מרגישה חסרת הגנה,
כאילו אין משו שעוטף אותי, פגיעה כזו,
ואני מפחדת גם שהביטחון העצמי שלי ירד בגלל זה.
דבר שהשקעתי בו המון זמן ומאמץ.
כנראה אפחד לא יבין למה אני מתכוונת בפוסט,
אבל כתבתי בשביל עצמי,
בשביל לפרוק, ...
רק אתמול דיברתי על השגרה שיש לי..
על ה"חיי סרט" שנעלמו,
כנראה שטעיתי.
כנראה הכל מתחיל מהתחלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
