Tea For One
אני לא רוצה שאף אחד לא יהיה כאן,
אני רק רוצה שתעבירו לי את הזמן כל עוד אני לבד. |
| 7/2010
נמאס לי
נמאס לי. נמאס לי שוב להתעורר ב1 בלילה ולהישאר ער כל הלילה עם מחשבות, לבד לא לדבר עם אף אחד שעות ורק לחשוב, לחשוב, ולחשוב כל הזמן, הלוואי שהייתי יכול לשים את המוח שלי במקפיא להוציא אותו בבוקר ולהפשיר אותו בשמש, הלוואי שהיה לי משהו לעשן, ואז הייתי שומע איזה אלבום אולי זה של אביב גדג' שאני כבר מכור אליו חודשים על גבי חודשים, אבל פשוט נשבר לי להיות תקוע בחצי חדר שלי עם המחשבות האלה, אני כבר לא בטוח בקשר לכלום, לא בקשר למוזיקה לא בקשר לחברה לא בקשר לזה שאני רוצה להמשיך לגור פה עם אחותי, אמא וחבר שלה, הגעתי לגיל שזה די לגיטימי לעוף מהבית לאיזושהי דירת חדר בפלורנטין ואז אוכל להתארגן על קצת גראס וחשיש, ואולי אני אקנה קצת ספוגים אקוסטיים מחבר בשביל חדר הקלטות חובבני ואני לא אהיה חייב כלום לאף אחד, נמאס לי כבר שאני רוצה לטוס לאמסטרדם, לעבור דירה, לקנות כרטיס קול מקצועי, או קונטרה באס או לעשות כל דבר שעולה על רוחי, אבל הכל תלוי אחד בשני.
אני לבד, ואין לי הרבה כסף ובשביל כסף אני צריך לעבוד בעבודה מסריחה עם משמרות, ששם כל אחד מנסה להתקמבן על השני, כל העולם הזה נראה לי פשוט ג'ונגל של קופים שלובשים טי שירט, נשבר לי הזין, ולא רק בגלל שזו הדרך היחידה שלי להוציא את התסכול שלי בשעה 4וחצי בבוקר בעודי שומע את המזגן החצי פועל שלי.
הלוואי שהייתי חוזר לכתוב ולהלחין שירים אבל אני לא יודע איך להוציא כל כך הרבה מחשבות לכדי שיר, והמוזה בינתיים לא באה, ואני כל היום תקוע בבית הזה והגיטרות כאן עומדות לידי ואין לי חשק, וזה אוכל אותי. אולי אני סתם מאוהב ברעיון של להיות מוזיקאי? יש הרבה יותר תותחים ממני, שמשקיעים הרבה יותר זמן ממני, בלהיות ולהתקרב בדיוק למה שאני רוצה, ואם לא מוסיקה אז מה? אין לי מושג... אני לא יודע.
הפוסט הזה הלך לאיבוד, אבל נראה לי שככה נראה המוח שלי כרגע,
לוגן.
| |
| כינוי:
בן: 37
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
