טוב.
אמ.
היי..
אני לא אפתח בשום דבר את הדברים שיש לי לכתוב אז אני פשוט אכתוב אותם. סבבה..? ... סבבה.
לפעמים נראה שהחיים האלה נועדו כדי לשבור אותי או כדי להראות לי כמה אני מיוחד ולא מיוחד בו זמנית, ומה אני בכלל משנה למישהו, בתכלס ונראה לי שזה אחד מהאבסורדים הכי גדולים של החיים עם לא ה. שבסופו של דבר אתם לא מעניינים אותי ואני לא מעניין אתכם, וזו הדדיות מאוד מוזרה אתם לא חושבים? בסופו של דבר אנשים שקרובים אליכם פשוט לא רוצים להרגיש לבד ומחפשים איזשהו צלם של הזדהות, כי למה, בסופו של דבר אתה חוזר הביתה וזורק את המפחתות על השולחן ומסתכל על המסך ובודק אם מישהו ראה שאתה יפה בזמן האחרון, או מישהו שלח הודעה או משהו. בגדול אני לא מאמין באנשים שהם לא בודדים לעיתים. וזהו וגם אתה מי שלא תהיה שקורא את הזיוני שכל האלה, על מי אתה עובד תגיד לי, אתה בודד בעצמך, זה בסדר זה רק שנינו פה אתה יכול להוריד את כל האגו וכל הדברים האלה שהיית מראה לי בצורה אינסטנקטיבית לו היית פוגש אותי פנים מול פנים, או שאני הייתי פוגש אותך פנים מול פנים, כאן אין שום מקום לאיזה חיוך מתנצל או בושה כי בתכלס, האמת המזוקקת באמת בשבילי יכולה לצאת רק במקום הזה אולי זה קצת עצוב אבל מה לעשות. ככה זה. אז אני אשבר מהחיים האלה? ומהאמא שרק מחכה להזדמנות שאני אוותר על המוסיקה? ועל אנשים ציניים וקצרי אופקים שכבר לא חלמו חלומות מגיל 16? למה לי? אני לא מתכוון להישאר לבד אלא אם אנשים שלא מאמינים בי. אני לא יודע אם יש חיים אחרי החיים האלה, אבל אני לא סומך על זה שאני אראה את ג'ון לנון. אני מייחל לרגע הזה שאני פשוט אדע שזה המקום וזו המטרה שמעולם לא תגיע לפתרון כי מה שחשוב זה הדרך.
גם אתם יכולים ללכת,
לוגן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
