היי מתוקים :))
מצטערת שלא היה פרק די הרבה זמן, פשוט היו לי כל כך הרבה דברים בזמן הזה...
אני גם נפרדתי מחבר שלי, גם היה לי שבוע שהיו לי מלא מבחנים ועוד כל מיני תסבוכות.. >.>
ו... מחר יש לי טיול של יומיים אז החלטתי לשים לכם פרק לפני :)
הפרק די קצר, אבל בגלל שלא היה לי זמן זאת בעיה...
אז תהנו ^^
בפרק הקודם:
"כדי לגרום להם להישאר את חייבת לעשות משהו. אני לא יודע אם תאהבי את זה או לא, אבל אם את באמת אוהבת אותי את תוכלי לעשות זאת. את מסכימה?" למה הוא מתכוון?
נכנסתי בטריקת דלת, עומדת מול שולחנה של המחנכת.
"כן אמבר?" היא שאלה, משלבת את אצבעותיה ומניחה את מרפקיה על השולחן.
"אני רוצה להתנדב קבוע. אני רוצה להיות המטפלת הקבועה של פיטר"
פרק 9- מצב קבוע
"תסלחי לי?"
היא שאלה במבט המום. איכשהו ציפיתי לתגובה כזאת, אבל לא לתגובה של השמטת פה ובהייה
בי כמו משוגעת.
"כמו ששמעת"
אני אומרת, ולא כמו רוב האנשים, לא חוזרת על דבריי.
"אם זכור לי עוד
בהתחלה התחננת שיוציאו אותך משם. ועוד לא עבר חודש ואת כבר רוצה להיות מטפלת קבועה
של המשוגע הזה? אמבר, את מרגישה טוב?"
כמובן שלא היה לה באמת
אכפת אם אני מרגישה טוב או לא, היא פשוט המומה מכך שאני פשוט נהנית מזה וטוב לי.
באמת מוזר שעברו רק 3 שבועות ואני כבר רוצה להיות שם. לא חשבתי שזה באמת יקרה אי
פעם, והאמת, גם ההורים שלי יהיו מופתעים.
"אני מרגישה
מעולה. אז אני רוצה שתגידי למוסד הזה שיש מטפלת חדשה. ואני רוצה את פיטר ולא אף
אחד אחר" התעקשתי. ראיתי אותה סוגרת את העט שלה, מיישרת את חולצתה וקמה על
רגליה.
"אני מצטערת אבל
זה בלתי אפשרי. את צעירה מדי בכדי לטפל שם באופן קבוע. הכל זאת רק התנדבות וזאת לא
יכולה להיות עבודה קבועה"
"אני לא רוצה
שזאת תהיה עבודה. כמו שאמרתי- אני רוצה להתנדב קבוע" היא הביטה בי כאילו
נפלתי על השכל.
"אני
מצטערת" היא אמרה והלכה לכיוון הדלת, פותחת אותה ויוצאת.
עכשיו באמת... עשיתי
לה משהו רע בחיים?
"זה היה לילה
סתווי, הירח זרח מלמעלה, מאיר על פניי השטח בקרניו הלבנות, העלים עפו ברוח הקלילה,
אבל בואו אני אספר לכם משהו- הלילה הזה שינה לי את כל חיי..."
"כן בטח. בדיוק
כמו שסיפרת לי כשקנית את החתול שלך ששינה את חייך" קריאות צחוק נשמעו מהקהל.
"למה אתה הורס לי
את הכל, גוש פרווה שכמוך?!" היא צעקה עליו, מסתובבת עם גבה אליו בזמן שהוא
מסתכל על זקנו הקצר, מחייך וקם על רגליו מכיסא העץ עליו ישב.
"הסיפור הזה
מעפן. במיוחד כשאני יודע ששום דבר לא אמיתי. על מי את מנסה לעבוד?"
"אתה תמיד מתפרץ
לי באמצע. כל פעם כשאני מנסה לספר על החיים שלי- במיוחד כשהם שאלו- אתה עוצר אותי
והורס הכל"
"כי זה
שקר!" עלוב!
"אז רגע, היא לא
נתנה לך?" אלכס לחש לי לידי.
"לא, נראה לך?
היא אמרה שהיא מצטערת ושאני צעירה מדי והלכה" עניתי לו.
"שקט" שמעתי
מישהו מאחוריי. איך אפשר להקשיב להצגה כל כך עלובה כזאת? באמת! הסתכלתי על השחקנים
הראשיים שעמדו על הבמה ואמרו את המשפטים הקבועים שהתאמנו עליהם כל כך הרבה זמן.
למה אף אחד בימינו לא עושה הצגה טובה?
"חשבת לשאול את
המוסד? אולי הם ייתנו לך להתנדב. מי שמחליט פה זאת לא המורה-"
"ששש!" שנינו הסתובבנו. "אלא המוסד שבעצם לוקח את המטופלים. תלכי
לשם מחר ותבדקי" אלכס אמר לי, מסתכל אחורה על הילד המחוצ'קן עם המשקפיים
בגועל, וחזר להסתכל על ההצגה. מחר, לפני שאני נכנסת לחדר של פיטר, אני הולכת לראות
את המנהל. אני בטוחה שהוא יסכים לי להיות שם.
עמדתי ליד חדר המנהל,
משננת לי את מה שאני הולכת להגיד ולבקש ממנו, וקיוויתי כל כך שהוא יסכים לכך.
הצצתי, רואה אותו עסוק בניירות שלו, נושמת עמוק, דופקת קלות על הדלת ונכנסת.
"כן אמבר, במה
אפשר לעזור לך?" הוא חייך אלי. חייכתי אליו גם ועמדתי מול שולחנו.
"אני רוצה לבקש
ממך משהו" פתחתי. הוא הראה לי בידו לשבת על הכיסא מולי וישבתי.
"טוב אז...
חשבתי, אולי, שתרשה לי להתנדב כאן קבוע. כי כיף לי להיות המטפלת של פיטר, ואני
חושבת שהוא זקוק לי. ו... זה לא שאני מתכוונת לעבודה, אני מתכוונת להתנדבות. כך
שאחרי התקופה שבה אני אמורה להיות כאן מטעם בית הספר, אני אוכל להמשיך להיות כאן
עד שפיטר ייצא, לא משנה כמה זמן זה ייקח. אז... מה אתה אומר?" הוא הביט בי,
מופתע מעט. הוא סגר את העט שלו והניח אותו על השולחן.
"אני די מופתע
לשמוע זאת אמבר, אני חייב להגיד. כמובן שיש כאלה שמסכימים להתנדב ולהיות כאן
קבועים, אך הם די מבוגרים. מפתיע אותי לשמוע שבחורה בת 16 עם כל כך הרבה עיסוקים
בחיים, מבקשת להיות קבועה במקום כזה. בגלל שלא ביקש ממני אף אחד כזה אפילו פעם
אחת... לא חשבתי מה יקרה כשיקרה דבר כזה. אז אני אצטרך לבקש ממך לחכות להחלטה שלי.
אבל עד אז, אני מבקש שתעשי כמיטב יכולתך כדי לעזור לפיטר" הוא סיים את דבריו.
הבטתי בו, בולעת את רוקי ומהנהנת.
"אין בעיה. אני
מקווה שתסכים לי להישאר כאן" חייכתי אליו וקמתי ממקומי, אומרת לו תודה
ויוצאת.
עליתי לחדרו של פיטר,
דופקת על הדלת ונכנסת. כשנכנסתי לא ראיתי אותו, הוא לא היה בשום מקום. המיטה הייתה
מסודרת, מה שלא ראיתי כמעט ואף פעם כשבאתי, הכיסא היה ליד השולחן, הפירות מפלסטיק
הונחו בתוך הסלסלה, וכמה בגדים בודדים היו זרוקים על הרצפה. הלכתי לכיוון המקלחת,
דופקת על הדלת ואומרת "פיטר? אתה כאן?" זאת הייתה שאלה די מטומטמת, כי
זה לא שהוא יכול לצאת. אבל זה היה מוזר, כי הוא לא אמר מילה- הוא פשוט לא ענה.
"פיטר!"
צעקתי ונכנסתי. הווילון היה מוסט והרבה מים היו על הרצפה. מגבת הונחה ברישול על
האסלה הסגורה וטיפות קטנות נשמעו מברז האמבטיה. התקרבתי, מקווה כל כך שזה לא מה
שאני חושבת שזה. למזלי הרב, לא ראיתי אותו בתוך האמבטיה. אבל... איפה הוא?
"סליחה" אני
קוראת במהירות לכיוון הבחורה בדלפק. היא הרימה את ראשה מהעיתון והסתכלה על הבעת
פניי המבוהלות. אני לא יכולה לתאר עד כמה הייתי מפוחדת ומבוהלת שקרה לו משהו. זה
יהיה על אחריותי, והייתי חייבת לברר איפה הוא ואם מישהו יודע.
"את יודעת אולי
איפה פיטר? נכנסתי לחדרו והוא לא נמצא שם" היא הביטה בפניי וחייכה.
"הוא בחדר האוכל"
מה?
"חדר
האוכל?" אני שואלת אותה, לא מבינה על מה היא מדברת.
"כן. הוא לא סיפר
לך?" היא שאלה. כאילו מה, היא מצפה שאני אדע לבד מה הוא היה צריך לספר לי?
"מה?" אני
שואלת.
"מצבו השתפר
בהרבה. בדרך כלל היו מביאים לו את האוכל לחדר כי הוא היה יכול לעשות בעיות בחדר
האוכל. שם הולכים אלא שמצבם השתפר והם יותר שולטים בעצמם. אני חייבת להגיד שעשית
עבודה מעולה" היא אמרה, התכופפה מעט והוציאה צרור דפים לבנים.
"רצינית? למה הוא
לא סיפר לי?" שאלתי, מופתעת מעט.
"הוא ידע את זה
לפני ארבעה ימים" הבטתי בה. ארבע ימים? מה?
"את יכולה להגיד
לי איפה זה?" שאלתי אותה. היא הצביעה על דלת כבדה בצידו השני של הבניין. הודיתי
לה והלכתי לכיוון הדלת.
פתחתי אותה בזהירות,
מסתכלת פנימה. החדר היה ענקי, עם שולחנות עגולים מעץ, כך שבכל שולחן ישבו קרוב ל-6
אנשים או יותר, דוכני אוכל עם מגישים בצידו השני, ותור ארוך של אנשים כדי לקחת
אוכל, מחזיקים מגשים שחורים וקטנים. הייתי בהלם. חיפשתי במבטי את פיטר, ומצאתי אותו
יושב בקצה השני של החדר, עם עוד שני ילדים. פתחתי את הדלת לרווחה, נכנסת פנימה.
התקרבתי בצעדים גדולים, די כועסת על זה שהוא לא סיפר לי על מה שקורה. למה הוא לא
סיפר לי שמצבו השתפר? אני המטפלת שלו לא? האחריות שלי זה לדעת מה קורה איתו. הוא
שם לב שאני מתקרבת אליו והוריד את ראשו. כנראה הוא שם לב להבעת הכעס על פניי. עוד
לא הגעתי לשולחן ושמעתי אותו אומר: "אני מצטער כל כך" עצרתי, מביטה
בפניו הנפולות.
הוא הביט בי, ראשו
עדיין מורכן.
"אני לא מתכוונת להרוס לך את הארוחה, אז תצא מתי
שתסיים" הסתובבתי חזרה והתחלתי ללכת שוב לכיוון הדלת, עם מיליון ואחד שאלות
בתוך ראשי. למה?
ביקרו אותי -
ואני כבר אדבר על הביקורת הזאת בפוסט הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
