זה רק אני, והסיפור

לא תיארתי לעצמי שיהיה לי כזה קשה בהלוויה..

היה נורא..

אפילו שהם לא עשו את ההלוויה בצורה טרגדית..

כל מי שדיבר, דיבר יפה..

הם הזכירו הרבה בדיחות שהוא היה אומר.. וככה זה הפך את הכל להרבה פחות קשה..

אבל גם זה לא יכול להסתיר את הכאב....

היה לי נורא לראות את בני דודים שלי..

בהתחלה.. לפני שנכנסו לבית הקברות היה איזה חצי שעה שעמדנו בחוץ, אמרנו שלום לקרובי משפחה.. ואני בעיקר חייכתי

אבל בשנייה שראיתי את דודה שלי יוצאת מהאוטו וכמה שהיא לא חייכה לכולם.. ובחרה להתמודד בדרך ההומור.. פשוט התחילו לרדת לי דמעות..

אחרככך שהתחיל הטקס הייא הקריאה כ"כ מדהים.. ואז בכיתי לא מתוך עציבות.. מתוך התרגשות.. הקטע שלה היה באמת אחד הדברים הכי הכי מקסימים שיכלו אנשים אי פעם לכתוב..

בן דוד שלי חייך כל הזמן.. זה היה טיפה מוזר.. הוא בא אליי אחר כך עם הספר שמתוכו הוא הקריא 'קדיש' ועושה לי כזה "אחלה ספר (:"

אוקיי.. זה היה ממש מוזר.. אבל שמחתי שזה הדרך שהוא בחר להתמודד.. למרות שאני יודעת שהוא רק הדחיק והכל אחרכך יבוא לו בבום.. זה מה שמפחיד אותי..

והקטע הכי נורא.. זה הקטע שבו קברו אותו.. הם עומדים 3 הילדים שלו ואשתו ומסתכלים על איך שהארון מתחיל לרדת למטה במין פרצוף כזה "ביי..אבא .".. ואז בת דודה שלי מתפרצת בבכי.. ואמא שלה לוחשת לה כמה דברים באוזן ומצליחה להרגיע אותה.. אין על האישה הזאת.. באמת..

ואז כל הילדים שלו מתחבקים חזק חזק כזה.. ו..וואו.. זה היה הדבר הכי קשה שראיתי....

כשכולם הקריאו דברים הם דיברו על זה שדוד שלי נורא אהב להתעסק בעננים או משו כזה.. ובזמן שהורידו לאט לאט את הארון קבורה לתוך הבור דודה שלי מסתכלת על השמיים ומסמנת לילדים שלה להסתכל גם למעלה.. ואז הם כולם מסתכלים למעלה על השמיים והעננים היפים שהיו באותו יום והם כולם מחייכים..זה באמת רגיש אותי (:

אחרי ההלוויה דוד שלי בא אליי ועושה לי "בהלוויה שלי תבכי פחות, כן?"

מבטיחה..

מה שנשאר להוסיף זה רק שאני מקווה שיעברו את התקופה הקשה הזאת בשלום.. ושישמחו לפחות שהם זכו לבן אדם כזה נפלא בחיים שלהם..