"אנחנו צריכות לדבר" אמא פסקה, בשנייה שנכנסתי הביתה .
"תיכף אמא, אל תציקי לי נו, רק חזרתי הביתה.. תני להתאושש קצת" אמרתי
"בסדר. תאכלי, תנוחי, תתאוששי, אבל אחרכך אנחנו צריכות לדבר" היא הודיעה .
היא הבהילה אותי.
כיאילו.. זה לא שאמא לא מתעניינת בי אף פעם. היא מתעניינת . שואלת שאלות, יותר מדי. תמיד .
אבל הטון שבו היא אמרה "אנחנו צריכות לדבר" הפחיד אותי קצת. הבנתי שזה לא משו טוב.. אבל לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות.
הראש שלי לא היה פה בכלל גם ככה. כל היום הזה.. איכס. מזל שהוא נגמר כבר. אנלא מבינה מה יש לי. בחיים לא הרגשתי שכל כך בא לי לחזור כבר הביתה . בחיים לא הרגשתי איך שכל שנייה בבצפר זה כמו 200 שנה בשבילי.
הרגשתי עלובה. הרגשתי שאני חוזרת לאותם ימים כמו פעם. ההרגשתי זולה , זה בעיקר בגלל מה שההיא אמרה לי בבצפר. אנלא יודעת .. לא יודעת למה הייתי צריכה לראות אותו שלשום בים, אחרי שנרגעתי ממנו, לא יודעת למה הקופה הזאת הייתה צריכה לבוא אליי בהפסקה ושוב להזכיר לי אותו.
יש מחר את המבחן הגדול במתמטיקה. ונחשו מה? לא התחלתי להתאמן בגרוש (:
כיאילו שזה מה שאני צריכה עכשיו, תיכננתי דווקא שאת כל היום הזה אני אעביר מול הטלויזיה או במיטה או משו. להירגע קצת. לחשוב.. להתאוור מהכל. להיות רק אני עצמי עם המוזיקה בחדר. בלי אף אחד. לשכוח מהבעיות.
רציתי בעיקר לשכוח מעצמי. חבל שאי אפשר לעשות את זה.
נשכבתי על המיטה, עם המחשבות.. נרגעתי.. באתי לעצום את העיניים, לישון קצת. אחרי הכל- יום ראשון אחרי החופש הוא אחד הימים היותר מעייפים .
ובאותה שנייה הטלפון צילצל. לא רציתי לענות. רציתי לישון, אבל הייתי חייבת לבדוק מי מציק לי בשעה כזאת . "רונוש אהובתי פלא(:" היה כתוב .
טוב נו.. אותה שאני באמת לא יכולה לסנן .
"נופר?" נשמע הקול מהקו השני
"מה בובי?" פשוט אימצתי את עצמי להוציא הגה מהפה . לא היה לי קול בכלל. הייתי כל כך מותשת .
"הערתי אותך?" היא ענתה בקול לא מבין .
"לא .. זה בסדר. סתם נחתי קצת במיטה"
"אה סבבה . תקשיבי. אני צריכה לדבר איתך" היא אמרה
"מה ? מתי? למה?" עוד לא לגמרי התאוששתי .
"עכשיו. זה חשוב" היא ענתה
"אני יודעת" אמרתי לה. אני מכירה את רונה. יותר מדי טוב, אחרי הכל אנחנו חברות עוד מהגן. ואני יודעת מתי כשהיא אומרת שזה חשוב זה באמת חשוב.
"טוב, נו.. אני נותנת לך 10 דקות להתאושש ו.. תתקשרי שאת יוצאת מהביתה. אני אבוא מולך"
באמת שאם זאת לא הייתה רונה הייתי נותנת לעצמי עוד איזה שעתיים לישון. פתאום הבנתי לעצמי שאם רונה רוצה להיפגש איתי יום לפני המבחן במתמטיקה. שמי כמוני יודעת כמה שהיא משקיעה השנה בלימודים אחרי התעודה שלה ואחרי כל הסיפור עם ההורים הכעוסים שלה והעונש שהיא קיבלה בעקבותיה? הבנתי שזה כנראה דחוף. לפי הטון שלה זה גם לא היה נשמע שמשו צץ פתאום, שהיא סתם רוצה לדבר איתי על משו כבר ידוע. נו מה- לא הבנתם כבר בעצמכם שזה קשור לעובדה שהיא ירתה לי שהיא עוזבת? -
הלכתי למקלחת. הסתרקתי. תמיד כשאני יוצאת אחרי צהריים אם זה לפעולה או לכל מקום אחחר יש לי רצון עז פתאום להשקיע בעצמי. אספתי את השיער לחצי גולגול. את השיערות שלא נאספו בקוקו יישרתי במכשיר הפן שישב במגירה. את השיערות שאספתי עיצבתי בכמות מכובדת של קרם לשיער, על העיניים הוספתי עיפרון, על הריסים מרחתי מסקרה, טיפ-טיפה סומק. הסתכלתי על עצמי במראה לראות תוצאות- אהבתי את איך שנראיתי לשם-שינוי . לבשתי מכנסיים קצרים שאני סופר אוהבת וגופייה שעושה מחסוף ומחמיאה לגוף, לקחתי את הפלאפון ויצאתי . אפילו שכולה אני הולכת לראות את רונה -מי יישמע-, לא עושה לכם הרגשה לדעת שאתם נראים טוב לפעמים? :]
"לאן זה?" אמא זעקה לעברי כשראתה שאני מתקדמת לעבר הדלת 'אין לי כח אליהההההההה' יבבתי בלב.
"סתם אני יוצאת דקה להיפגש עם רונה. זה ייקח 5 דקות ואני שוב אתייצב כאן, מבטיחה"
"נופר......" היא אמרה בטון מיואש
"נו מההה?" אמרתי כועסת
"את יודעת שיש לך מחר מבחן גדול במתמטיקה"
"נו בסדר אמא! שאני אחזור אני אתאמן! די כבר!"
"לא נופרי, עכשיו כבר 5, מתי את רוצה להתאמן בדיוק? את רוצה להיכשל? את רוצה שאני ואב-" "נו די כבר אמא! את יודעת שאני שולטת בחומר. וחוץ מזה למה את תמיד צריכה להתערב? אמרתי שכשאני אחזור אני אשב ואתאמן ודי" יצאתי מהבית
ידעתי שהוויכוחים איתה יכולים להימשך עוד שעתיים, ידעתי שגם אם אני אמשיך להתווכח פה איתה עד שיצא לי עשן מהתחת אני לא באמת אזכה ממנה לאישור לצאת מהבית. אז פשוט הלכתי .
צילצלתי לרונה לאשר לה שהיא יכולה לצאת מהבית. התחלתי ללכת.. שמתי לרקע בזמן ההליכה את השיר מהפלאפון "השיר שלנו" של אביב גפן. אייאייאיי מה שהשיר הזה עושה לי.
התקדמתי לעבר רונה. עד שראיתי ש..
רגע אני מדמיינת?
זאת רק אני או שרונה..
מה?!
יצא פרק קצר קצת, אבל לא נורא, אני אהבתי :)
מה איתכם ?
תגיבוו, באמת זה נותן מוטיבציה להמשךך D:
בפרק הראשון היו יותר תגובות ואפילו שלא היו הרבה, זה כ"כ מעודד ובזכות כמה תגובות בודדות החלטתי להמשיך ולכתוב ולפתח את הבלוג הזה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
