זה רק אני, והסיפור

ידעתי שהוויכוחים עם אמא יכולים להימשך עוד שעתיים, ידעתי שגם אם אני אמשיך להתווכח פה איתה עד שיצא לי עשן מהתחת אני לא באמת אזכה ממנה לאישור לצאת מהבית. אז פשוט הלכתי .

צילצלתי לרונה לאשר לה שהיא יכולה לצאת מהבית. התחלתי ללכת.. שמתי לרקע בזמן ההליכה את השיר מהפלאפון "השיר שלנו" של אביב גפן. אייאייאיי מה שהשיר הזה עושה לי.

התקדמתי לעבר רונה. עד שראיתי ש..

רגע אני מדמיינת?

זאת רק אני או שרונה..

מה?!

פרק חמישי- חלק א'

רונה התחילה לבכות.

היא בכתה את הבכי החזק של החיים שלה.

מרחוק כבר ראיתי את העיניים האדומות שלה והפנים המוצפות שלה בדמעות,

לא האמנתי.. כמה שזה פתאטי.. אני יכולה להגיד אפילו שבחיים לא ראיתי אותה במצב כזה. בגלל זה הייתי כל כך מופתעת,

רונה לא בוכה הרבה.. היא הילדה הכי חייכנית וקופצנית ומופרעות עם הכי הרבה שטויות ומרץ שיש. אפשר להגיד שכמעט אפעם לא ראיתי אותה בוכה.

התקרבתי אליה, חיבקתי אותה את החיבוק הכי חזק שיכולתי לתת, והקול של הבכי שלה התחזק,

עמדנו ככה כמה דקות, לא דרשתי ממנה שתספר מה קרה, נתתי לה לפרוק, הלכנו והתיישבנו על הספסל ה"קבוע" שלנו בישוב, בפינה הקבועה שלנו..

ישבנו ככה כמה דקות, בשתיקה, לא מביכה, פשוט לא רציתי להציק לה בשאלות "נו ספרי לי רונה, מה קרה? נו דברי את יודעת שאת יכולה לדבר איתי על הכל"

וכל הקיטש הזה, הרי אם היא קראה לי, ואם היא בוכה לידי, זה צפוי שהיא מתכוונת לספר לי בעצמה לא?

בינתיים הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל.

אמא, אמא, אמא, איזה 3 פעמים היא התקשרה,

לאישה הזאת אין טיימיניג אפעם .

דווקא עכשיו היא צריכה להציק ליייי ?

לפעמים פשוט בא לי להרוג אותה, כזאת קרצייה. מה היא לא מבינה שהיא לא צריכה להגיד לי מתי לעשות את השיעורים, מתי להתאמן למבחנים, היא לא מבינה שזה עניין שלי? פסדר אני מבינה שזאת 'אמא שלי' וכל השטויות האלה ושהיא צריכה לדחוף אותי ושהיא 'בסך הכל דואגת', אבל מתי היא כבר תבין שאני צריכה לעשות את זה מתי שאני מרגישה שנוח לי ומתאים לי ולא מתי שהיא רוצה ? וחאלאס כבר, היא פשוט חייה בתוך בועה כזאת של כל הזמן להגיד לי מה לעשות, די אני ילדה גדולה, היא עוד חושבת שנשארתי ילדה בכיתה ג', שצריכה שיזכירו לה מתי להכין שיעורים, הרי היא יודעת שזה לא עוזר אם היא אומרת לי או לא, כי אם אני אכין או לא אכין בסוף זה בכלל לא קשור לכמות הפעמים שהיא שיגעה לי ת'שכל ואמרה לי לעשות אותם .

וואו, נסחפתי.

קורה לפעמים [=

איפה היינו?

אה כן, עם רונה על הספסל.

רונה נרגעה קצת, ראיתי שהקל עליה שאני לא מציקה לה בשאלות, אחת הסיבות שרונה אומרת לי שאף פעעם לא ראיתי אותה בוכה זה שהיא שונאת לבכות ליד אחרים, מעבר לצומי ומעבר לזה שכשהיא בוכה היא צריכה את הספייס שלה, זה שהיא שונאת את כל המציקנים האלה מהצד ששואלים מה קרה ? והשאלה הכי מפגרת זה "את בסדר?" יעני אתם רואים שהיא בוכהה, 'את בסדר', אתם רואים שהיא לא בסדר, טוב שאתם לא עושים את זה מתוך נימוס, פשוט שונאת את כל השאלות הצפויות והמאולצות האללה, עם כל הרצון הטוב שלהם, אני יכולה להרוג ילדים על זה, וגם רונה . אנחנו כל כך דומות בקטעים האלה שזה משו, שונאות אותו דבר , אוהבות אותו דבר, חושבות לאותו כיוון, אני מתה על הילדה הזאת, אין, לא יודעת מה אני אעשה בלעדיה, היא אחותי בנפש פשוט. מה לא עברנו ביחד ?

"את זוכרת שסיפרתי לך שיכול להיות שאני עוברת?" היא לחשה פתאום בשקט . אחרי כמה דקות.

"את באמת ציפית שאני יכולה לשכוח דבר כזה? זה לא יוצא לי מהראש.. את סיפרת לי את זה כיאילו כלום, השארת אותי בלי פרטים בלי שום מידע.." עניתי בטון נעלב, "טוב עזבי זה לא חשוב עכשיו" עצרתי את עצמי..

"בקיצור" היא התעלמה לגמרי ממה שאני התחלתי לדבר.. לא כעסתי.. אפילו הבנתי..

"זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי"

"מה?!" עניתי מופתעת

"כן, נופר אני לא יכולה יותר, אני לא מצליחה לישון בלילה, אני לא אוכלת, אני לא כלום, כל החיים שלי כאן, הילדות, הזכרונות הכי יפים, הכל, את הכל בניתי פה"

גם לי כל הסיפור הזה לא היה ברור, אפעם לא שמעתי את ההורים של רונה מתלוננים, תמיד הכל היה נראה מושלם.. תמיד הם היו מרוצים מהישוב ומהמצב של הילדים שלהם פה, באמת שלא הצלחתי להבין מה הבעיה, רציתי לשאול את ההורים שלי אולי הם יודעים משו, אבל בהתחלה לא הייתי בטוחה עד כמה העניין הזה רציני.

"אז מה קרה שיום אחד ההורים שלך סתם קמו והחליטו לעזוב?" שאלתי , בטון הכי לא מובן שיש

"זה לא קרה סתם.." היא הגיבה

"אז איך זה קרה?" שאלתי שנית.

"נופר...." היא סוג של מלמלה

"ההורים שלי מתגרשים"

"מההה?!?!"

"כן...." הדמעות שלה שוב התחילו לרדת, בלי הפסקה

ואני? אני ישבתי שם מופתעת. חיבקתי אותה, סה"כ מה אני יכולה לעשות? לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, היא באה וסיפרה אתזה דווקא לי, זה אומר שעכשיו היא הכי דורשת ממני הקשבה, צומת לב, שאני אעודד אותה, ואני? הייתי כל כך מופתעת. לא ידעתי איך להגיב בכלל, מה אני צריכה להגיד לה? באמת שבאותה שנייה רציתי רק לקבור את עצמי ....

יצא פרק די גרוע.. אני אישית בכלל לא אהבתי ..

חלק ב' של הפרק יבוא מחר אם יהיה לי זמן

ייוומטוב :]