זה רק אני, והסיפור

"החוכמה היא לא להבין מסקנות של אחרים, החוכמה היא להגיע אליהם בעצמך"

אפילו שהמשפט לא מנוסח טוב ונשמע דפוק, המשמעות של זה עצומה ..

נראלי שהתחלתי להבין שלא מעניין אותי יותר להוכיח לאנשים דברים..

מי שרוצה להיות איתי שיהיה..

מי שמנסה להכיר אותי באמת שיכיר..

מי שאוהב אותי שיאהב

ולא צריכה יותר אפחד

נמאס לרצות להוכיח, נמאס להיפגע מאנשים

אתם לא רוצים להיות איתי? לא נוח לכם איתי? לא כיף? לא נאה לכם? ולא לרמה? אז לכו..

אני לא ארדוף לא אחרייך, לא אחרייך ולא אחרי אפחד..

קצת כואב שכל היום הראש לא במיליוני מחשבותת שלא יוצאות מהראש בשום שיעור, בשום הפסקה, בשום דקה, ואני רק חושבת באיזה צורה אני הולכת לפרוק ולכתוב הכל בבלוג, ושחוזרים הביתה הכל בורחח, ואין לי מושג בכלל מאיפה להתחיל לכתוב :/

הפוסט הזה הולך להיות דפוק, והדברים לא יהיו קשורים אחד לשני בשיט, אבל לא ממש אכפת לי D

העיקר שאני מבינה, והעיקר שיש פה אולי 2 בנותת שקוראות פה אז זה לא בדיוק נוראי(:

בזמן האחרון הבנתי כמה שאני מוקפת בבנות שפשוט לא יודעות לפרגן לחברות,

תכלס, אנשים אמורים לפרגן כשאנשים אחרים מקבלים משו שלהם אין, כי הם הכי מכירים איך ההרגשה של להיות בלי זה, והם צריכים לשמוח בשבילם.. אבל במקום זה הקנאה פשוט אוכלת אותם

תגידו שזה לא ככה?

הבנתי שאם יש בי תכונה כלשהי שאני כן יכולה להגיד שאני שמחה שיש בי אותה זה היכולת להיות מודעת לפאקים שבי..

הוכחתי לעצמי שתמיד כשחברות באות אליי ומדברות איתי על דברים שעשיתי לא בסדר אני מבינה את הטעות שלי ומצטערת עלזה..

ובכללי, אני מודעת לכל הדברים שאני עושה לא בסדר, אני מודעת לתכונות השליליות שלי ולפאקים שלי..

וזה הרבה יותר קל ככה.. כי כמו שאומרים שבנאדם צריך לאהוב את עצמו, ולהעריך את עצמו ולהיות מודע לתכונות הטובות שלו, באותה מידה זה גם צריך להיות הפוך..

נמאס לי מהמשפחה שלי..

באמת שנמאס לי..

למה כשאני חוזרת מהצגה בתיאטרון, כולי עייפה וכבר מתכננת שבדיוק ב11 אני אלך לישון, אחרי שהתקלחתי צחצחתי שיניים ועשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות, אבל אז אני רואה אותך בלחץ מהעבודה בהיסטוריה שאת צריכה להגיש למחר והמדפסת לא עובדת, אז אני עוזרת לך. כי אני רואה שאת בלחץ, ואפילו שאני רוצה ללכת לישון אני אחכה עוד כמה דק', בשבילך.. כי אני מבינה אותך.. אני מנסה באותם רגעים להיכנס לראש שלך ולחשוב מה היה קורה לי במקומך, אז כמה זמן ישבתי שם בשבילך? חצי שעה עד שהמדפסת עבדה?

אז למה כשאני צריכה את העזרה שלך פתאום את לא יכולה לעזור לי.?

או אמא.. אחרי שאני יושבת איתך כ"כ הרבה זמן כדי להבין איך מסתדרים במחשבים בשביל העבודות שלך, אחרי שכ"כ התאמצתי בשביל להוריד לך את התוכנה המפגרת הזאת שלא רצתה לעבוד, אחרי שאפילו שכמעט נרדמתי והיית צריכה טיפה עזרה אז קמתי בשבילך, ובכלל.. מה לא עשיתי בשבילך בזמן האחרון, אפילו כשהיה מאוחר והיה ערב ורציתי ללכת לנקות את המשרד וביקשת שאני אחכה איתך עוד שלוש רבע שעה כדי לראות שהכל בסדר והעבודה נשלחה אני נשארתי בשבילך? אני זאתי שהייתי שם כשהיית צריכה עזרה, כי ליעל ולרעות לא הייתה סבלנות לעזור לך כשהצטרכת .

למה כשאת רואה שאני כ"כ לחוצה אני לא יכולה לקבל את אותו היחס?

או כשאני חוזרת מבצפר ומשכנעת את יעל ורעות שעכשיו ננקה את המטבח כל יום מחדש, כדי שלך יהיה קצת הרגשה יותר טובה, חושבת רק לטובתך,

אז למה בסוף אני מקבלת את היחס הכי חרא?

ולמה את רעות, שאני כ"כ משתדלת להגן עלייך כשאת רבה עם יעל, כי זה לא פר לפעמים ההתנהגות שלה כלפייך, וכמה שאני עוזרת לך במתמטיקה כי אני יודעת שקשה לך, או כל פעם שאת בוכה או שקשה לך אני שם לצידך, ונשארת איתך עד שתירגעי, ומנסה כמה שיותר לעזור לך, כשאני טיפה צריכה עזרה במשו את לא תוכלי לעזור לי, רק אחרי שאני אזכיר לך כמה דברים אני עושה בשבילך רק אז תסכימי לעזור כי אז את מבינה שאת חייבת לי טובה?

למה כשאני עושה את כל מה שאני עושה בשבילך, אני באמת עושה אתזה מהלב, ולא כי את חייבת לי משו? למה את לא יכולה להתנהג אותו הדבר?

חבל.. כי אני מרגישה שבאמת באתי בגישה טובה בשביל כולכם..

לימדתם אותי שכל הגישהה הזאת שווה לתחת, כלום לא שווה.
לא תמיד משתלם להיות הבן אדם הטוב שעוזר ועושה בשביל.. אתה תקבל בסוף את כל החרא בפרצוף..

וחבל באמת שחבל..

אתם לא מבינים כמה אתם פוגעים..

ולא עוזרת יותר לא לך לא לך ולא לך..

נמאס לי ממכם......