זה רק אני, והסיפור

"גילו אצל אבשלום סרטן.. אסור לדבר על זה עם אורי"

וככה הכל התחיל..

אני לא כ"כ זוכרת מה מי ומו.. זה היה לפני 5 שנים..

אני רק זוכרת שסיפרו לנו ואמרו לנו לא לדבר על זה עם אורי..

הרגשתי נורא מוזר.. שאני יודעת עלזה והבן שלו לא..

אחרי איזה שבוע אני זוכרת שנפגשנו עם אורי.. והוא אמר איזה משו "לאבא שלי יש סרטן.." הוא לא אמר את זה ישירות אפילו.. הוא אמר את זה בהקשר למשו אחר..

וזהו..

מאז לא שמעתי אף אחד מדבר על זה מהם..

לא מאורי.. לא מענבר.. לא מיערה ובטח שלא מאיילת

היה לי נורא מוזר להסתכל עליהם ולראות אותם מחייכים והכל .. ולדעת שהם סתם מדחיקים.. היה לי מוזר שהם לא דיברו על זה..

אין לי קשר כ"כ חזק לאבשלום.. אפשר אפילו להגיד שמכל הדודים שלי אני הכי פחות מחוברת אליו..

אני רק יודעת מה הקשר שלו לילדים ולאשתו..

משפחה מדהימה. אין מה להגיד..

אני זוכרת שהייתה איזה ארוחת ערב אצל סבתא.. ואני היחידה מהמשפחה שלנו שהייתה.. והם כולם היו.. כל המשפחה.. אבשלום איילת ו3 הילדים..

וראיתי את האווירה שיש ביניהם.. את היחס.. את הצחוקים.. את הגישה שלהם אחד לשני.. ואמרתי.. איזה מדהימים הם.. כמה חבל שאצלנו זה לא ככה..

בשנה האחרונה הכל הדרדר.. פעם לא ידעתי שזה מחלה סופנית.. ובשנה האחרונה התחלתי להבין..

אני זוכרת שכל פעם שניגשתי לסבתא ושאלתי אותה מה עם אבשלום היא הייתה אומרת "חולה.." היא לא הייתה מוסיפה יותר מדי.. יכול להיות שהיא אפילו ניסתה להדחיק....

בפסח היינו אמורים לחגוג איתם את סדר פסח.. היה לי חשוב לבוא.. ידענו שזה סדר אחרון איתו.. אבל לאבא שלי יש את הריבים שלו כרגיל בכל חור אז לא יכלנו לנסוע למשפחה מהצד של אבא..

כל הסדר הצקתי לאמא שצריך לבקר אותו מתישהו.. שאנחנו לא יודעים מתי יהיה הסוף.. ואנחנו נאכל את הלב אחר כך..

והיא אמרה "נכון, את כ"כ צודקת.. נדבר עם אבא ונסדר את זה" אבל איחרנו את המועד..

אתמול שחזרתי מבצפר.. יעל ניגשת אליי ואומרת לי "אבשלום בבית חולים.. זה הסוף"

ואני רק הגבתי "דיייי.. לא נכון.. די זה לא..... לא נכון"

והיא התחילה לבכות.....

אחרכך באוטו בדרך עם אמא כעסתי עליה.... ואז גם אני התפרקתי.. היינו אמורים לבוא אליהם.. אמרתי שאנחנו צריכים לנסוע.. אפילו שהם ביקשו שלא ואני כ"כ מבינה אותם.. אנחנו הרי לא באים אליהם כל יום.. אחרת זה היה נראה נורמלי.. אם עכשיו כולם יבואו אליהם במיוחד זה סתם יתן לאבשלום הרגשה לא טובה..

אבל זה מסוג המצבים שאפילו שהם ביקשו שלא, צריך לנסוע..

אבא חזר הביתה מהבית חולים......

הוא סיפר שאבשלום במצב כ"כ קשה... שהוא בקושי מדבר.. שהם לחצו את היד בפעם האחרונה להיפרד.. שאיילת יערה ואורי נסעו הביתה

וכל פעם הוא דיבר עם מישו אחר בחדר לשיחת פרידה.. וביקש מהשאר לצאת החוצה

שענבר ישבה שם והם החזיקו ידיים.. שזה היה מחזה מצמרר.. שהוא בעצמו כמעט התמוטט.. למרות שהוא ראה דברים קשים בחייו..

והלב שלי צרב לגמרי

כל הלילה חשבתי על השיחה שלו עם ענבר

מה היה בשיחה הזאת?

איך עושים דבר כזה?

מה הוא אמר לה, איך היא הגיבה בכלל?

איך אפשר להיות ליד אבא שלך ככה, כשאת יודעת שזה הדקות האחרונות האלה איתו..?

"אורי יש לי בקשה.. שתופיע מחר עם הלהקה שלך למרות הכל"

איזה בן אדם מדהים אני חושבת לעצמי.. שבמצב שלו הוא עוד חושב על אחרים.

מה זה שיחת פרידה?

איך עושים דבר כזה?

איך נפרדים..?

איך מעכלים..?

זהו? אבשלום לא יהיה יותר?

לא נראה אותו יותר באירועים משפחתיים?

מעכשיו זה לא יותר איילת ואבשלום..? זה רק איילת..?

ומה יהיה עם סבא וסבתא.?

ומה יהיה עם אמא שלו?

ומה יהיה עם הילדים?

מה זה לגדול בלי אבא?

מה זה להמשיך בלי בעל?

ומה עובר עליהם ברגעים אלו ?

זה עדיין איילת ואבשלום מבחינתי.. כי זה עוד לא נקלט.....

תמיד חשבתי שבמוות שיודעים אותו מראש זה יותר נורא ממוות פתאומי

היום אני מבינה שטעיתי

כי .. המכה תמיד תהיה מכה

ומה זה לחיות ליד בנאדם שאתה יודע שבקרוב זה הסוף?

ומה זה בשביל הבן אדם עצמו ?

איך מתמודדים עם זה..?

איך מתנהגים אליו?

איך הוא מתנהג

הוא כבר 5 שנים יודע שמהמחלה הזאת הוא לא ייצא

איך אפשר לחיות את ה-5 שנים האלה בכלל?

איך הם שרדו??

וזהו.. הוא כבר איננו

הוא לא יהיה איתם ברגעים המדהימים שלהם בחיים

הוא לא יהיה בחתונה של הבנים שלו

הוא לא זכה לנכדים..

זה לא מגיע לו

זה גורל אכזר

כולם אומרים שהוא בן אדם כ"כ טוב.. שהוא התמודד עם זה בצורה הכי טובה שהוא יכל

אבא אמר לי שהוא מעריך אותו.. ואם אבא אומר דבר כזה.. כנראה שהבן אדם באמת מיוחד....

אני מצטערת על זה שלא הכרתי אותו..

שלא דיברתי איתו כמעט בחיים שלי....

הוא לא פה יותר

זה נגמר....

זה כואב.... כל המשפחה עכשיו במצב נורא קשה..

כשהיינו אצל המשפחה ביבנאל ופתאום סבא קיבל את הבשורה..התכנסו כל הבנים דודים מהמשפחה שלנו.. ואז מרים מודיעה "אבשלום נפטר" וכולם עם הראשים למטה..

אמא עם דמעות בעיניים

סבא בכלל לא מחייך אליי כשאני מסתכלת עליו

סבא לא מחייך??

סבא הבנאדם הכי מבסוט מהחיים שאני מכירה!

שהוא קיבל התקף וכמעט מת כשהוא עוד היה בבית חולים אבא שלי סיפר לי שלמרות הכל הוא היה מבסוט והתבדח עם הרופאים

סבא לא מחייך??

אמא אומרת שעד הרגע האחרון איילת הדחיקה. היא לא רצתה להאמין שהבעל שלה באמת ימות.. אני חושבת שהם כולם הדחיקו.. הם כולם ניסו להסתיר..

ראיתי אותה רק לפני איזה כמה חודשים.. שגם אז המצב היה קשה מאוד.. היא נראתה שמחה.. הם כולם תמיד נראו שמחים..

אני לא מעכלת את זה עדיין.. אני חושבת שרק בהלוויה כשאני אהיה שם ואני אראה את האנשים אני אחטוף פתאום הכל.... וזה יהיה באמת קשה..

ולסיום

אבשלום.. אתה אי שם למעלה.. אבל תדע שכולם פה למטה כ"כ מעריכים ואוהבים אותך שזה לא יתואר..

אף אחד לא ישכח אותך ואת האישיות המדהימה שלך לעולם.

"לנצח אחי. אזכור אותך תמיד.. וניפגש בסוף, אתה יודע...."