אז שוב היי לכולם....
חחח
רציתי לספר לכם על חברה שלי, שהיא גם משפחה

 היא בעיקרון חירשת אבל בגיל 10 וחצי עשו לה ניתוח ושמו לה מחשירים שבעזרתם היא יכולה לשמוע כמעט כמו כל אחד מאיתנו...
גם לה יש בלוג... והיא עשתה פוסט שלם על מה שהיה לה בחיים בעקבות החירשות..
החלטתי להעתיק את הפוסט הזה כדי שכולם יבינו שאולי יש לנו פגמים אבל על הכל אבל הכל!
אפשר להתגבר!
תפנימו את זה כי בסוף- הכל בסדר... לא ככה?


אז הנה הפוסט שלה:

סיפור חיי:

אולי כדאי שאני יתחיל מההתחלה?

אז... ככה:

שמי תמר, אני בת 13, מהמרכז.

אני ילדה כמעט נורמלית.

למה הכוונה?

נולדתי בלי היכולת לשמוע.

איך אני שומעת אתם שואלים?

עשו לי ניתוח ראשון בגיל שנה וחצי, בניו -יורק שם נשארתי במשך חודש.

הנה כמה וכמה תמונות:

עברתי את הניתוח בהצלחה.

מאז...

שמעתי 9 וחצי שנים נהדר!

הסתדרתי בחברה, היו לי המון חברים ועודנם,

הצלחתי בלימודים, בקייצ' נהנתי מהחיים.

ואז...בגיל 10 וחצי אני מניחה.

הכל חזר לעצמו.

השתל הכוליארי שהיה לי נחלש ונחלש, ואני שמעתי פחות ופחות טוב.

רצו לעשות לי ניתוח וקבעו לעשותו יום אחרי יומולדתי 5.12 .

אני כמובן לא הסכמתי!

ואז בהפתעה התקשרו במאי + מפיק+ קלינאית תקשורת לרופא שאמור היה לנתח אותי ושאלו:

"סליחה, שמענו שיש ילדה שאמורה לעשות ניתוח של שני שתלים בשתי האוזניים,

אנו מעוניינים לעשות עליה סרט תיעודי ובתמורה להקדים לה את תאריך הניתווח"

הרופא סיפר לנו, הוריי קפצו משמחה.

אבל אני חששתי.

לא פחדתי מהניתוח, למרות שהוא מסוכן, הוא בראש.

פחדתי שחיי השתנו, פחדתי שאני יהיה אחרת,

לאדעת למה -> אבל אני? אני לא פחדתי משום ניתוח!

*לאחר הניתוח*

יצאתי מהניתוח, הניתוח לקח 6 שעות.

הוריי חיכו בלחץ ורצו שאני ישמע כמה שיותר טוב!

יצאתי, לקחו אותי לחדר שלי, נתנו לי לשתות מים ואני הקאתי דם,

ועוד דם, לא הרגשתי טוב, הרגשתי חולה, הרגשתי נורא,

נישארתי יומיים בביה"ח אבל לי זה נראה כמו נצח, פשוט ככה!

אחרי שהוציאו אותי,

המחנכת שלי לכיתה שקוראים לה מירב,

הגיעה לבקר אותי ואני הייתי בשוק!

יודעים למה?

כי הכיתה שלי, הכיתה שאני כ"כ מתגעגעת אליה,

שלחו לי מתנות, ברכות, ואני כ"כ שמחתי.

הרגשתי שאוהבים אותי, שלא שכחו אותי ושחושבים עליי.

עד היום אני שומרת על המכתבים האלה טוב טוב.

בנוסף לכל זה, באו לבקר אותי, לשחק איתי, לבלות איתי,

ולהיות איתי.

אבל בתכל'ס?!

זה לא היה כ"כ שווה (סוריי) כי אני לא שמעתי חודש.

לא פחדתי מזה. כי אני יודעת מה זה לא לשמוע,

אני רגילה לשקט, לרעש שאינו רעש.

יש לי בלי השתלים 5% שמיעה.

ולרוב בני האדם יש לפחות 98% שמיעה.

אז...עברתי דרך ארוכה עם המון מכשולים במשך השנתיים וחצי האחרונות,

ובכלל נלחמתי כל חיי על הדבר היקר לי ביותר -> השמיעה.

אני עברתי הרבה בדיקות, הרבה מאמצים שהכאיבו לי לאוזניים,

בכיתי הרבה, השתדלתי הרבה, השתפרתי,

והגעתי לרמה של כמעט השמיעה של בני אדם.

אבל כמו שאמרתי מקודם...

בלי מכשירים אני חירשת.

אבל ניצלתי רק ורק בזכות הסרט התיעודי שעשו עליי.

עברתי הרבה דברים לא נעימים בו... ,אבל שיהיה אם זה בשביל להציל את החיים שלי. בתכ'לס זה לא כזה נורא!

הסרט הזה נקרא כך:"תמר רוצה לשמוע"

הוא הוקרן במיוחד במקום הזה ששכחתי מה שמו בתל אביב.

ובכלל הופיע בכל אירופה.

כל מה שאני מנסה להגיד פה,

וחפרתי אני יודעת XDD

לכל בנאדם יש בעיה,

אם זה להיות עיוורים או חירשים,

או טטרנים, או נכים או כל מה שלא יהיה.

ד"א אני נחשבת נכה. אבל אינלי כרטיס כזה ההורים שלי אמרו לי שלא רצו להוציא לי כזה.

אה! נזכרתי...

הייתם בדיאלוג החשכה במוזיאון לילדים בחולון?

הייתי שם עם הכיתה.

עברתי טראומות,

למרות שכולם ניסו לעזור לי.

לא הצלחתי לשמוע טוב,

בנוסף לכל לא ראיתי טוב,

אבל הם? בכלל לא ראו!

אני ראיתי, קצת,

כי לחירשים יש ראיה חדה וטובה יותר מאשר לאלה שלא חירשים.

טוב נראלי שחפרתי לכם מספיק.

אני מקווה שלא תגידו "איככ את חירשת?!"

או כל מיני כאלה.

מספיק להיום

-תמר-

מקווה שהפנמתם את מה שכתבתי למעלה...

אההה.. והכותרת לפוסט זה השם של הסרט התיעודי שעשו עלייה...


~רותמה~