למרות הכל כן הספקתי לכתוב! (כל הכבוד לי ;))

זה עדיין סוג של אקספוזיה (פתיחה) של הסיפור ואני מקווה שעוד פרק או שניים העלילה תתחיל להתפתח ותקבל צורה.

פרק 2 חלק ב'

הטלפון שקיבל פרנק לעבודה בהחלט זעזע את יומו, טוד בבית חולים? מעורב בקטטה? גם קורי?

מה הולך פה?!

זה רק נס שהוא הגיע לבית חולים בלי להיות מעורב בעצמו בתאונה.

פקידות, אחיות, אחים, רופאים. הם כולם מטושטשים.

"איפה הילדים שלי? הם בסדר?" זה כל מה שמעניין אותו, כל השאר יכול ללכת לעזאזל.

"כן, אדון סוון. הילדים שלך בסדר גמור, טוד מעט חבול ויצטרך להישאר לשמירה וקורי תוכל ללכת", הרופא מרגיע אותו.

הוא לא יהיה רגוע עד שיראה אותם, חיים ונושמים. מדברים ולא קרים.

הוא בולע את רוקו "איפה הם?"

"בוא אחרי אדוני" הוא נכנס לחדר. מיטה ראשונה איש מבוגר, הוא חולף עם פניו במהירות. במיטה השנייה נער פצוע, לא מעניין.

הוא עוצר כשהוא מגיע למיטה השלישית.

שני ילדים מכורבלים יחדיו, הוא לבסוף נושם.

"אתה רואה אדוני? הם בסדר גמור"

"תודה ד"ר" הוא מחייך.

"אני אשאיר אתכם לבד" הוא מהנהן בתגובה.

שניהם ישנים שינה עמוקה, מחובקים בחוזקה כמפחדים לשחרר.

'קורי. הבת הגדולה והמגוננת שלי'.

עפעפיה זזים כמתוך חלום. מתחת לעיניה עיגולים עדינים בצבע סגול כהה. כל הזמן דואגת.

"אתה כל הזמן דואג. מה כל הזמן מזמזם שם?" האנה טופחת עם אצבע על רקתו. הזיכרון מתפוגג.

שיערה החום גולש על הכרית, רך כמשי. הוא מלטף את מצחה.

'טוד, מלאך במצוקה'.

שפתו נפוחה ופלסטרים על פניו, עם כל גובהו וגודלו הוא מתכרבל תחת חסות אחותו, הקטנה והשבירה, כמבקש הגנה.

'יעברו כמה שנים טובות עד שהראש הפגוע הזה שלו יסתדר, אבל לפחות הוא משתפר. הוא מחלים- זה תהליך. צריך רק סבלנות'.

הוא לוקח נשימה ארוכה.      

"קורי, קורי קומי. טוד?" הם ממצמצים באיטיות, לא בטוחים איפה הם.

"אבא?" שפתיה נעות. היא מתיישבת במהירות.

"כן, הכל בסדר. אני פה".

היא מחבקת אותו בחוזקה, שואבת כוח.

הוא שולח יד ופורע את שערותיו של טוד.

"איך אתה ילדון?"

הוא מנענע את ראשו לכאן ולכאן, "בסדר, הייתי במצבים יותר גרועים".

קורי נושפת בכעס ומשלבת את ידיה.

"האידיוט הסתבך במכות, הם כיסחו לו ת'צורה".

הוא מחמיץ את פניו, "הם לא כיסחו אותי!" הוא מבהיר, "אחד, זה לא היה קרב הוגן. שתיים, גם אני הצלחתי להחטיף להם כמה מכות הגונות" הוא סיים בגאווה.

היא קופצת מהמיטה, פניה מעט סמוקות מהשינה ושיערה מבולגן, היא הולכת לשירותים להסתדר.  

פרנק מנצל את ההזדמנות, "המנהל עדכן את הסוכנות, מחר יהיה בירור בבית ספר עם הילד הזה שהלכת איתו מכו- "דרק" טוד מציין ביובש.

"כן, שיהיה, אז יהיה נציג מטעם הסוכנות- בטח מייגן- המנהל, אני ואתה".

טוד מהנהן, "עכשיו, רוצה להגיד לי למה לא היית בשיעור?"

הוא משפיל את ראשו.

"אני כבר יודע את החומר הזה, משעמם לי בשיעור ואז מעיפים אותי גם ככה".

שתיקה קלה עומדת בחדר, קורי מתמהמהת בכוונה מחוץ לחדר, נותנת להם זמן לגבש תוכנית.

"מה נעשה?" טוד שואל.

"נאמר את האמת, אתה כבר יודע את החומר, אפשר לראות את זה בציונים שלך, והמארק הזה"- "דרק"- שיהיה, התחיל את הקטטה וזאת הייתה הגנה עצמית".

טוד מחייך, האמת בצורתה היפה ביותר.

"עכשיו, יש משהו שאני צריך לדעת? אני לא רוצה שיתפסו אותי עם התחתונים למטה".

הוא צוחק, "לא פרנק, לא משהו שאני יכול לחשוב עליו".

רגע של אחווה גברית עובר באוויר וקורי נכנסת בתזמון מושלם, ממש כאילו ניתן לה הסימן.

"זזים?"

"אני ואת כן, טוד יישאר כאן להשגחה"

"מה?!" הוא מזדעק.

"אנחנו נחזור עוד מעט ונביא לך כמה דברים מהבית. מחר אני אאסוף אותך" פרנק אומר בקול הזה שמבהיר שאין מקום לוויכוח.

טוד נושף בתסכול ונשכב בחבטה על המיטה.

"ביי טוד" קורי אומרת לו בתנועה מהירה ובורחת למכונית.

"אני אשלח מישהו מאוחר יותר עם כמה דברים, סיימון, אגי ורובין בטח ירצו לראות אותך".

"טוב" הוא ממלמל.

"אני אאסוף אותך מחר" הוא מזכיר לו וניפרד.

'כמה שאני הולך להשתעמם פה'.

היא לא שואלת מה הולך לקרות עכשיו, היא כבר יודעת, הרי הקשיבה בשקט מופתי לאחורי הווילון.

הוא מציץ לעברה, עיניה שקועות העולם החיצוני שמחוץ למכונית.

פיה קמוץ, "הכל בסדר קורי".

היא מתנתקת מהחלון ומחייכת בעייפות. הוא רק חושב שהוא מכיר אותה, שהוא יודע כמה עבודה היא לוקחת על עצמה.

בעיניו היא לעד תישאר הילדה הראשונה שלו, שבאה אחרי כל כך תפילות, תקוות, משברים ובעיות רפואיות.

נס. הנס הקטן שלו ושל האנה, כשאיבדו כבר תקווה מהמדע ומעצמם.

הם חונים, "קורי" הוא משתהה והיא מביטה בו בשאלה, "רק רציתי שתדעי שאני מאוד גאה בך" עוד שהייה, "שנינו גאים בך".

היא מחבקת אותו, מנחמת אותו יותר מאשר מנוחמת על ידי המילים הטובות.

לפעמים, בלילות אפלים, כשהיא מרגישה ששום דבר לא יכול לנחם אותה ואין לה סיבה להמשיך ולחיות, היא חושבת על ליטול את חייה ולהפסיק את בזבוז הזמן הנוראי הזה.

רק המחשבה על אחיה הקטן, ניצב לבדו מול העולם ללא חוצץ שיגן עליו מצליחה להוציא אותה מהלך הרוח הזה.

רק אחר כך באות המחשבות המנחמות על עתיד טוב יותר.

"אני יודעת אבא" ידיה רכות בתנועותיהן.

"אני צריך חזור לעבודה" היא מהנהנת, "קחי לעצמך יום חופש אולי, הא?"

הוא צוחק עימה והיא לא מיידעת אותו על כמות הדברים שהיא מטפלת בהם ללא ידיעתו.

כמו האוכל שמופיע באופן פלאי בסירים, הכביסה המקופלת שמופיעה בארונו או הישיבה הארוכה ומייגעת עם סיימון ושיעוריו.

או הדאגה התמידית לרובין שחוזר כמעט כל יום הביתה שיכור, מה שאומר שהוא נוסע באוטו- בעודו שיכור.

והשמירה התמידית שטוד ילמד ולא יבריח את המורים הפרטיים שבאים לתגבר אותו ושלא יהיה אוכל שאגי חס וחלילה לא אוהבת, אחרת היא לא תיגע בו אפילו.

ולא לאכזב את המורה האהובה שלה לפיזיקה, ולא לאחר לעבודה ולא להתחצף לאביה כדי שלא יופיע הפרצוף העגום הזה שהיא לא יכולה לסבול, ולא לריב עם אחיה מולו כדי שלא ייזכר בהאנה ואיך שטיפלה בריבים שלהם.

כדי שלא ייזכר באשתו האהובה, אם ילדיו, האישה איתה אימץ שלושה ילדים.

כדי שלא ייזכר בה וכדי שלא יופיע הפרצוף הזה, שהיא פשוט לא יכולה לסבול.