אני הולכת על מדרכה רחבה, תיק מכביד על כתף ימיני. האוויר הקריר חודר מבעד לעליונית הצמר, היישר אל העור שמרגיש חשוף מתמיד. מולי ניצבת השמש במלואה זוהרה ועוצמתה, ננעצת בי מבעד לעננים. בלי להתנצל, עפעפי העיניים שלי משתחווים בפניה, מפסידים בכוונה. וכל זאת מטריד רק את הגוף שלי.

ואולי אני בעצם יושבת על ספסל ברחוב, כותבת את המחשבות כדי שלא יברחו. חתולה מתבוננת בי, הולכת לאט, כשאני מביטה אליה בחזרה היא מחישה צעדיה ובורחת לי משדה הראיה.

אני מתגעגעת לימים שבהם נהגתי לשנות למישהו את כל קו המחשבה, בכל פעם מחדש.