תקראו לי חסודה, אשכנזיה, חיה בסרט מצויר, אבל אני לא אוהבת לקלל. משהו בזה נשמע זול, מבאס ובעיקר - לא נשי.

ביליתי חצי שנה בחו"ל, כמעט ולא יצא לי לדבר בעברית, ואיכשהו יצא לי לקלל בכל שפה אחרת. משהו נשמע הרבה יותר מקסים וסקסי בקללות בספרדית, או שאולי זה רק הדמיון הפורה שלי. חזרתי ארצה, כולי עטופה בהילת קומ-בה-יה של אהבת השפה העברית ובעיקר געגועים לחוף. מבלי לשים לב, השתרבבו לי למשפטים מילים שבכלל לא הייתי אומרת. "כוס אמק", "חרא" ופסגת הגועל המילולי - "זין".

לא רוצה לשמוע אנשים אומרים את זה, לא רוצה לשמוע את עצמי אומרת את זה.

אז מה עושים?

לאמריקאים יש שיטה ממש מצחיקה שלא-לקלל. הם פשוט מחליפים קללות במילים מאוד-מאוד דומות.

במקום shit - אמרו shoot

במקום damn - אמרו darn או snap

אוך, לעזאזל, זה לא יעבוד לעולם.

נ.ב.

אם עוד לקוח אחד שואל אותי "מאיפה את במקור", נשבעת שאני מתחילה לשנן שירים של אלתרמן ויהודה עמיחי רק כדי להוכיח שאני ישראלית.