לפעמים אני שוכחת עד כמה האנונימיות חשובה לי.
הקלטתי שיר (באמצעים ביתיים), ונזכרתי שבכלל לא כתבתי כאן שאני שרה. המוזיקה זורמת לי בדם כבר שנים. אני זוכרת שפעם, כשהייתי קטנה, עשו עליי חרם בחוג זמר. פשוט כי קיבלתי יותר מדי סולואים. איזה ילדים צפון תל-אביבים, תאמינו לי...

האדם הכי מפורסם שאי פעם שרתי לנגינתו בוודאי התנגן לכולם על המחשב. הוא אמן בינלאומי, כיום גר בניו-יורק וכבר נחשב למזדקן.
לא חושבת שאשכח אותו אי פעם בחיים, ואת המשפט המחמיא שלו "you're such a dall, please tell me whenever you're in new-york and we'll jam" ונתן לי את כרטיס הביקור שלו. מיותר לציין שכרטיס הביקור אבד מזמן, וגם ככה לאזור אומץ ולהתקשר אליו זו משימה כבדה מדי בשביל פעם בשנתיים-שלוש כשאני מגיעה לניו-יורק.

עם הזמן גם הקול שלי השתנה, ואולי אני לא מלאכית כמו פעם, אבל עדיין מחזיקה כמה סולמות.

צריכה להקיף את עצמי במוזיקאים, שיהיה תמיד עם מי לג'מג'ם בסוף היום איזה כמה מאיר-אריאלים וכמובן, כמו תמיד, להגיע בסוף לסשן abbey road פרוע. רק מי שאוהב באמת את החבר'ה המשוגעים מליברפול מכיר את השיר האחרון של האלבום הזה.

ואתם?