אני שכחתי אותו.
מה זה שכחתי? הפסקתי לחשוב עליו אקטיבית. הוחלט שכל מחשבה אודותיו מטוטאת באחת אל מתחת לשטיח, מבלי להשאיר סימן בסבך המחשבות האחרות. אז נכון, חצי מהפוסטים שלי הם על געגוע, כעס, תקווה, כמיהה. אבל כל עוד לא יחליף אחר את דמותו במחשבות שלי, נדמה כאילו כל הרגשות האלה מופנים כלפיו.
אז מה הפלא שנבהלתי, כשחשבתי שראיתי אותו מולי ברחוב? שנינו הלכנו זה אל עבר זה, ממרחק של כ-30 מטר כבר התחלתי לתהות אם זה הוא. לא גבוה לא נמוך, שרירי ידיים מפותחים, עם בגדי אימון מובהקים. עוד צעד עובר ואתה מתקרב, הלב שלי נופל לתחתונים, כל הדם בגוף שלי מתחיל להתערבל בכיוון הלא נכון. הרגל שלי דורכת על המדרכה, הברך שלי כושלת אך הרגל השנייה מגיעה להצלתה. שנים של בלט קלאסי השתלמו: אין סיכוי שמישהו מבחין בכך שאיבדתי שיווי משקל. כל ההוויה שלי כרגע נמצאת כל כך עמוק בתוך הרגע בו אנחנו נעבור זה ליד זה, אני ממתינה באצבעות דרוכות לשניה שבה נצטרך להגיב אל המפגש כמו מבוגרים. חצי שנה שלא ראיתי את פניו, ופתאום הוא כל כך קרוב ואמיתי, לא ייתכן שאני מוכנה לזה בכלל.
אנחנו כל כך קרובים, ואז.. בשניה האחרונה, בעוד אני בוהה בפניו בשאלה "מה תעשה?", הבנתי. זה לא הוא.
רק צעד אחד לקח לבטן שלי להטיל וטו על רכבת ההרים שהתרחשה בתוכה.
האם אי פעם אהיה מוכנה?