אז נכון, זה רק אייפון.

אבל למרות שמחיתי בתוקף כשלחצו עליי לקחת אותו ("כדי לדבר בסקייפ, נראה לך שתסעי לכל כך הרבה זמן ולא תראי אותנו?!"), יכול להיות ששכחתי את הדברים הרגילים. לכתוב בדף ועט רעיונות ומחשבות. לזכור בעל פה דברים שאני צריכה לעשות.

"יש סיכוי סביר שיימחק לך כל המידע מהמכשיר".

"אין בעיה, הכל מגובה".

רגע. 

"יש לי שאלה, הודעות, נשמרות במקרה?"

"אם לא גיבית במיוחד אז לא".

משהו בי התכווץ.

כל השיחות הכי מתוקות שלנו כתובות שם. ההודעות שאני אמנם לא אשכח בחיים, אבל לא הסתכלתי בהם כבר זמן רב, רק כי ידעתי שהן יהיו שם.

בלעתי רוק, ואמרתי לו בקול תמים: "אולי יש משהו שאפשר לעשות? פשוט, ההודעות.. זה הכל".

"אני מצטער".

"טוב, זה בריא לעשות דברים כאלה מדי פעם. תמחוק".

כשאנחנו קוראים לזה "זיכרון", אנחנו שוכחים שזה מכשיר חשמלי, ואצלו זיכרון זה בלי סנטימנטים. הצמידו לו מגנט קטן ו-הופ, שכח הכל.

פתאום אני לא יודעת מה לעשות עם האצבעות.