להחליט שהשעה מאוחרת מדי. שקצות האצבעות שלי מדגדגות כי הן מתגעגעות לפורקן שבכתיבה, ולא לפורקן מסוג אחר.

לשלוף את הסלולרי ולהקליד את המילים שלא יאמנו, שאספתי פנימה והחלטתי לא להיכנע להן.

בעוד אני מתלבשת/מתלבטת מול המראה, אני בודקת לעצמי את התחת.

לא, לא ככה עם המכנסיים. זה לא נכון ככה.

אני מורידה אותן עם שתי הידיים, וממשיכה לבהות בעצמי. זה מה שהוא יראה כשאוריד אותן.

הגב שלי מכופף עכשיו, והחזה קרוב לברכיים. העיניים בוהות למעלה, אין מילים לתאר כמה אני יודעת שהוא אוהב לראות אותי ככה. כשעיניי תקועות בעיניים שלו, בהבעה מהופנטת, little doe eyes. כמו עגל, פועה, מבקש.

התחתונים שלי תואמים לחזיה, מאורע לא נדיר אחרי שיצאתי ממחוזות הארץ. בכלל, כל ההלבשה התחתונה שלי השתדרגה.

אני מגרדת מעליי את הגופיה הוורודה, בודקת מה מצבי מהזווית האחורית כשרק הלבנים לגופי.

הצלקת  הקטנה אך קיימת בגב עדיין שם, אבל ממה שאני זוכרת, "העור שלך ממכר", לא הצביע על סלידה.

הוא נהג לנשק את הידיים שלי, ולתפוס את העור שלי תוך כדי נישוק בין השיניים, בעדינות ממכרת.

אל תעשי את זה. זה רק משבר קטן.