אני חייבת להגיד לו כבר, זה לא עובד. לא משנה שאני כבר בקושי מחזיקה את עצמי, עוד חודשיים סוגרת שנה עגולה של.. רגליים סגורות. כנות שורפת.

"אבל את בעצמך אמרת שעוד שניה את ניגשת לחנות וגומרת עם זה", הוא נתן רפרנס לחנות שעשויה לעזור לי שלא להתנפל על כל עובר אורח תמים.

"אתה לא יכול לפספס הזדמנות לזרוק איזה משחק מילים מטומטם, נכון?".

"תשמעי, טוב שאני לא בקטע של בנות, אחרת כבר מזמן היינו...".

"מה?".

שיחה דמיונית שניהלתי ביני ובין אחד הידידים שלי. הוא קיבל עדכון על קיום השיחה הדימיונית ואמר שלא היה משנה דבר.

טוב, אולי רק כי השיחה שלנו הייתה מסתיימת בחנות המתאימה.

אני צריכה להגיד לו כבר, להוא, שזה לא עובד. אבל אף פעם לא הייתי בסיטואציה הזו. כל מה שייעצו לי להגיד נשמע מטומטם.

תמיד אנחנו נפגעות כשאנחנו לא מבינות למה עוזבים אותנו. לא שאנחנו ביחד יותר מיומיים, אבל באמת שלא מתחשק לי להגיד לו: "חשבתי שאתה עושה לי את זה, אבל כנראה שלא". יש גבול לכנות.