התעוררתי רועדת, מחום או מקור. השמיכה העיקה, גם כשהפכתי אותה. ניסיונות להרגע באמצעות כרית בין הרגליים כשלו ונראה שהשירותים הם המוצא האחרון. לחץ דם נמוך בשילוב עם קימה מהירה, כידוע, הם לא שילוב מוצלח, ולכן עם הצעד הראשון קרסתי אל הרצפה. הנשימות נעשו כבדות יותר, הראש מסוחרר, וויתרתי על רעיון השירותים.

אין לי מושג איך העברתי את השעות המתות האלה, בבחילה, במחשבות, בצמרמורות. כל מה שעבר לי בראש היה "רע לי רע לי רע לי".

מקלחת אחת. שתיים אפילו.

הגעתי לעבודה, וברגע שנכנסתי הסתכל עליי הבוס שלי בעיניים פעורות ושאל "הכל בסדר? שבי. מים?" וטס כדי להביא לי משהו לשתות. הכל היה לי עקום. כשכותבים על זה הכל מתחרבש לי. יש לי ענן של זבובים בראש, שמזמזמים ומפריעים לסדר התקני של המשפט. כמו מישהו שמספר לי באוזן סיפור בזמן שאני עושה תרגיל במתמטיקה. בזזז בזזז שמונה תשע מספריים ענן שלוש שתיים שתיים תשתוק ארבע עשרים ואחת וחצי מחסן בזזזזזזז.

חזרתי הביתה, למקום המפלט, שאינו מגן עליי כהוא זה. בשירותים, כשחיפשתי פלסטר גדול במיוחד (ייתכן והוא היה פלסטר היפותטי, ומצד שני אני לא מתכוונת לחשוף פה את נסיבות חיי האמיתיות), נשענתי על הקיר ובכיתי. כי זה לא הוגן.

כשחזרתי לנשום בכבדות, בכיתי הכי בשקט שאפשר. פניי האדימו במהירות ודמעות גדולות וחמות התחילו לזלוג במורד הלחיים. בלעתי את הרוק, סגרתי את המגירה ואת האור. אם אני נשברת, מותר לי להתחבא מהאור. נכנסתי לנקיק שבין הארון לקיר, נשענתי בגבי על הארון ושמתי ידיי על הקיר. כשהמצח נוגע בקיר אני מרגישה שיש לי סיכוי להתגבר על זה.

עוד שניה.

ועוד אחת.

ויצאתי.

מי צריך פלסטר?