מאז אותו שיעור מחול, אני מרגישה בצורה אחרת. מגע מעולם לא היה טריוויאלי, אבל באותה שעה גורלית, למדתי משהו שלא לימדו אותי מעולם, ספק אם יודעות אותו רקדניות רבות אחרות.

ישבנו כולנו במעגל. "בעצם," התלבטה המורה, "עמדו".

היא עמדה שם מולנו, כולה מטר וחצי, עם רעמת שיער שחורה ומתולתלת ופנים חיוורות. בלי לפספס אף אחת מאיתנו, היא הסתכלנו לנו לתוך העיניים בעודה מרימה את ידה כך שכף היד נמצאת בדיוק מול פניה. אף לחישה לא נשמעה, עינינו לא נעתקו מגופה. עם היד השנייה היא החזיקה בכף היד הראשונה שמול פניה, ומעכה אותה מעט, כאילו והידיים לא שייכות לאותו גוף. בתנועה חלקה היא משכה את כף היד שהצטרפה אחרונה, והחליקה אותה לאורך היד שנשארה במקומה, מול פניה, כאילו והיא גורבת גרביון בלתי נראה על ידה. תוך שהיד מחליקה באיטיות מטה, עיניה נעצמו ופיה נפער מעט. צמרמורת התפשטה בכל גופי, באחד הרגעים המכריעים של חיי. אולי היה זה אפילו הרגע שסימן את תחילת חיי הבוגרים. נגמר המסע של היד, המורה פקחה את עיניה, לא רצינית ולא מחייכת.

"מה שונה?", היא שאלה. היינו נבוכות, היה ברור לכולנו שזה לא היה עוד קטע שעלינו לשנן כרגיל ולדעת בשלמותו לשיעור הבא. "קדימה, אני לא נושכת. לא חזק, בכל אופן", היא התעקשה. "היית שם," אמרתי. "נכון מאוד, הייתי נוכחת. בכל יום בחיים אנחנו נמצאים, לומדים, שומעים, חושבים. על הבמה ניתנות לנו כמה דקות להדגים נוכחות בימתית, כישרון גופני, וירטואוזיות של תיאום. בסוף כל ריקוד, תמיד אני שומעת "זה עבר כל כך מהר!", כאילו ולא באמת הייתן שם. וזה ההבדל בין רקדנית טובה לרקדנית בלתי נשכחת". זה גם ההבדל בין אדם מדהים ובין אדם בלתי נשכח, חשבתי לעצמי.

אחת-אחת רקדנו בסטודיו ההוא, מנסות להיות נוכחות, כמו ללכת על חבל דק. אסור לצאת מריכוז אפילו לרגע, אחרת לא נהיה שם עוד.

אני לוקחת כמה פירות מולי ובמקום לצייר אותם כמו גדולי הציירים, אני נוגסת בהם אחד אחד, מנסה להישאר נוכחת.

תחילה אני טועמת קוביית אבטיח: היא הייתה מעט גדולה מדי, אז אני נותנת לה ביס ומגלגלת אותה בעזרת הלשון אל השיניים האחוריות. דוחסת אותה לאט לאט, בלי רחמים, מרגישה את המיץ זולג ממנה אל תוך הפה שלי. האוזניים שלי נהנות מקול הדחיסה הקליל, עד שחתיכת האבטיח מתמוססת לה.

לאחר מכן פרסתי מישמיש (ושאף אחד פה לא יקרא לו משמש, חבורה של מרימי אף!), שלפתי מתוכו את הגרעין ונגסתי בחלק התחתון, הפחות חמוץ. שומרות את הטוב לסוף. הנגיסה הראשונה גורמת לעיניי לדמוע, וללסת שלי לזוז באי נוחות מרוב החמיצות. הנגיסה השנייה כבר פשוטה יותר, כיף טהור, הפעם האוזן שלי שומעת סימפונייה של גירוד הפרי, ושרירי הפנים שלי עובדים שעות נוספות. פשוט לא מסוגלת שלא לחייך כשאני אוכלת את החצי הראשון של המישמיש.

היו עוד כמה פירות בדרך, כמה יותר קשים וכמה רכים ונעימים. העדפתי לוותר על קלישאת הבננה ולהשאיר את הפרי הכי מלכותי להיות אחרון. חמישה פטלים חמודים ישבו רחוצים בצלחת שמולי. הרגשתי כמו בשעשועון, תוהה איזה פטל יבוא ראשון, והאם אצליח לשמור את החמוץ ביותר לסוף? פטל ראשון הסתובב לי על הלשון לפחות שלוש שניות, בעודי מרגישה את הבליטות שלו ומועכת אותו על תקרת הפה שלי עד שמתפוצץ בו כל בלון קטן. עם הפטל השני כבר לא הצלחתי להתאפק ונגסתי בו, מרגישה איך כל גרגר הכלוא בכל בלון קטן נשפך לי אל הפה. שלישי ורביעי כבר הגיעו בזוג, שניהם מתוקים יחסית לראשונים. כל זה השאיר בי תקווה שהאחרון יהיה חמצמץ, ואכן, איך שהתחלתי למעוך אותו בפה הוא הוציא מיץ מרוכז וחמצמץ בדיוק כמו שאני אוהבת.

תענוג טהור.