הייתי שקועה עמוק בכתיבה. יש דברים שאין לי טעם לפרסם כי הם נכתבים כדי לקרוא אותם לבד.

הסתכלתי על השעון והחלטתי להיות סינדרלה, עליי להחזיק מעמד רק עוד רבע שעה ולסיים את היום הזה בדיוק עם בואו של היום הבא. שמעתי קול של נפילה. אולי זה היה איזה חפץ שמעד וצנח אל מותו בטרם עת, אולי אחד הכלבים שהתקרב אל הספה מזווית שאינני רואה.
לא.
הוא היה גדול כמו ארבע אצבעות מחוברות אחת אל השניה, עם כנפיים של עשר דבורים וקצה מחודד באופן מוזר. כן, הג'וק הכי מפחיד שנתקלתי בו בכל שנותיי היה זה שהחזיר אותי למיטה ואמר לי להפסיק לשחק משחקים.

אולי אני לא בנויה לחיים על הקרקע. 

הכותרת בהשראתה.