החתולה הלבנה הקטנה שוכבת על השביל

שאינו צר ואינו רחב מספיק כדי

שאוכל לעבור בלי להפריע.

לרגע חשבתי שהיא מתה. מרוחה ככה על השביל, למרות הרעש שהשמיעה דלת הזכוכית ברגע שבו יצאתי אל האוויר הכבד. צעד ועוד צעד התקדמתי לכיוונה, מבקשת ממנה טלפתית שתתעורר בבקשה, בבקשה, בבקשה. אחרי קריאות חוזרות ונשנות בלי שיצא לי הגה מהפה, היא התעוררה, ונראתה כלל לא מוטרדת מהאנשים שהסתודדו סביבה.

באוויר הדוחה הזה, אני מנמנמת מבלי להיכנע, מתעפצת נפשית. שלפתי הכל, למרות שפסח עבר, ורוקנתי את כל המגירות. התמונות נזרקו, חפצים נתרמו, ועם כל חפץ שעוזב את חיי ומפנה אותם, אני מרגישה שחיי אכן מתפנים. בשקט, בגאווה, בלי לעשות בעיות.

תוק תוק תוק.

קילפתי את הפוסטר מהקיר, הורדתי את התמונות שהחזירו לי מבט שבור ושאלו אותי מה אני מתכוונת לעשות איתן. "הגיע הזמן", דמיינתי את עצמי או דמיינתי שדמיינתי את עצמי אומרת להן. עם כל פסלון או פיגורה שאני מורידה מהמדף, התחלתי להתנשף ולמשוך באף. 

"I think we should stop", היא קבעה.

"But, it's purifying, isn't it?", אמרתי לה בקול מקוטע.

"No, it's making you sad".

אני עדיין זוכרת את ה-היי שהיה לנו בקולורדו, כשיצאנו מסרט הבנות המטופש ההוא. האולם היה כמעט ריק, כמו מזבח קולנוע משובח שכזה, כל כך אמריקאי. זאת אומרת, מה עוד יש לעשות בדנבר?