שוב שמונה שעות ועשרים וארבע דקות לא ייראו בעיניי כמו לילה. הם בעצם סוג של חיים כנשל הנחש שזה עתה זחל למקום אחר. המחשבות שלי נותרו מגולגלות בתוכו כמו שאריות אתמול ואבק של מחר.
.
הלובי המפואר בירך אותי לשלום, הוא והשומר בחנו אותי ארוכות והסבירו פנים חושדות. הכפכפים שלי לא התאימו לאווירת הנשף בלבן שנהבי ששררה בבית המלון. העפתי מבט גבוה, של אשת אצולה שלא שמה זין על המשרתים, והמשכתי אל עבר המעליות. את הדלת החזיק גבר מבוגר חנוט בחליפה אפורה כהה ועניבה מפוספסת. לא שגרתי, אני מודה. חייכתי עם לחי אחת ושתי עיניים, ונשאבתי אל המעלית. ״שתים-עשרה״, עניתי בעל פה, כשהוא הפנה את מבטו אליי בשאלה. בעוד הוא לוחץ על מספר הקומה, ניסיתי לחשב את קצב נסיקת המעלית. שנינו נמנעים מלהביט זה לזה בעיניים, לא פחות מ-36 שניות של אי נוחות ומבטים סתומים ברצפה. כף רגלי מונחת בצורה מושלמת בתוך הכפכף, כף רגלו מעוכה בתוך נעל העור. איטלקי, אם יורשה לי לנחש. כמה קומות עוד ניאלץ להעמיד פנים. כל שיידרש, כל שיידרש.
״הממ״, המהמתי ויצאתי מהמעלית, מותירה את האיש לפנטז על השמלה החצי-שקופה שלעורי. ״ימינה-ימינה,״ אני חוזרת בראש על ההוראות. ״דפקי על הדלת ארבע פעמים, והביטי מבעד לעינית כשאת נושכת בקוצר רוח את שפתך התחתונה״. מעניין אם אני מגשימת החלומות הראשונה שלו.
.
1247 נכתב על הדלת בריקוע זהב. נקשתי לבקשתו ונראיתי כמו ילדה שעומדת לגנוב סוכריה מהמכולת: קצרת רוח, ושקופה במחשבותיה. הדלת נפתחה ומולי עמד מטר שמונים של אלוהים בצורת תייר אוסטרלי מעורר תיאבון.