אני צועדת צעד אחר צעד במורד המדרגות החלקלקות שהשמש חיממה. המים המלוחים פגעו בעץ החום וגרמו לו לשקעים ונפיחות. ידיי מחזיקות במעקה, שלא אפול, והבחור נמצא לימיני, צועד עמי צעד אחר צעד וכמעט נותן לי יד. כמו ילדה שלומדת לצעוד, לסמוך על הקרקע הצפה והרטובה שמתחתיי. המים נושמים, עולים ויורדים ומושכים אותי פנימה. כל צעד נהיה קשה יותר, פחות ופחות בשליטתי והמים מגיעים אל קו הברך. במדרגה הבאה המים מדגדגים לי את הירכיים ואני מחייכת אל השמש מעליי. הצעד האחרון שלפני הקפיצה מביא מים אל החלק התחתון של בגד הים שלי, ועובר בי רעד קל והשרירים הקטנים שלי מתכווצים. זה הרגע. כמו תמיד, אין היסוסים: קופצים. החיים העשירים והתוססים שמתחתיי מדהימים אותי, ועיניי בוחנות כל מילימטר בקרקעית. שבירת האור, כך הסביר לי פיזיקאי שיצאתי איתו פעם, היא אחד הדברים הכי יפים בטבע. האדם נמשך אליה כמו עש אל האש, ואני נותרת מהופנטת אל פסי אור השוטפים את הקרקעית. יד מוכרת נוגעת בי ומצביעה אל קורל אחד, המתנועע ומרפרף את שלוחותיו אל דג כחול מדהים. הדג נראה נהנה מהסיטואציה, כאילו וזו תחנת רענון יומית. הוא מתקלח עם הקורל (אלמוג?), נהנה מהשמש. אני מתיישרת כך שרגליי מתקרבות לקרקעית הים, רוצה לצלול ולהתקרב אל הדגים. תוך שנייה אני מקבלת רגליים קרות: המים מתחתיי קרים בכמה וכמה מעלות טובות מאלה שבהם אני שוחה. אני עולה לשאוף אוויר מלוח, השיער שלי נזכר בכוח הכבידה ונשאר רובו ככולו במים. שאיפת האוויר הזו, שכולה מוקדשת לרצון העז הזה לחיות, נראית נואשת. תמיד הייתי שחיינית, אבל הריאות שלי הפסיקו להסכים לזמנים המטורפים של אז. אני שואבת אוויר לתוכי, מבינה ברגע אחד עד כמה התאפקתי. עיניי נפערות ומולי ההרים הבלתי-יאמנו האלה. הגדולה שלהם היא בהיותם הם. בלי מילים, בלי רעש וצלצולים, פשוט נשגבים ומעוררי התפעלות. 

.

הדבר הבא שקרה הוא ששרף לי המלח, אי שם בתחתונים. מרוב עייפות מעולם השקט, יצאתי ונרדמתי, האצבעות שלי שקועות בחול הגרגירי החם, בראש מתנגן לי מאיר אריאל.