אני ישנה אבל ערה לחלוטין. העיניים שלי פקוחות או עצומות עם חריצים אל עבר החלון ששכחנו לסגור אתמול בערב. ״לא ביג דיל״, אני חושבת לעצמי, וקמה כדי לסגור אותו. אני מנסה להגיף אותו כמו שאסור: עם יד אחת על אחד השלבים. משהתכנית נכשלת, אני עוברת לשיטה המסורתית ותופסת את הידית הקטנה שבצד החלון. יד אחת לא תספיק, כנראה, אז אני עובדת במאמץ משותף עם היד השנייה עד שנשמע קול מתכתי והידית מתמזגת עם שאר החלון.

״אה..״, אני נאנקת בלי קול, משתדלת שלא להעיר אף אחד. מבט חטוף בחושך שנוצר לא מאפשר לי להבין מה קרה לקמיצה ולאצבע יד שמאל שלי. יד ימין נחלצת לעזרה וממששת בעדינות את גב האצבעות המדוברות. חתיכות עור שאינן מחוברות אליי, הן מה שמרגישה כעת היד המגששת, ותחושה שורפת ממלאת אותי. באינסטינקטיביות אני דוחפת את שתי האצבעות הפגועות לפה, ומוצצת אותך לאט ובעדינות. טעם הדם שאי אפשר לטעות בו מונח לי על הלשון. הרגיעה המיידית מאפשרת לי לנשום שוב, וכעת הגיע הזמן לשחרר. 

״פו... פו...״ אני נושפת דרך סדק קל בין השפתיים, שלא להבהיל את השריפה שבאצבעות. שתי האצבעות רועדות, מהלם והקלה מעורבבים.

אני מסתובבת שוב כדי לישון על הצד, מניחה את אצבעותיי לפניי ומקווה שלא יישאר סימן. בבוקר אשים פלסטר. בבוקר.