אני נכנסת ומתבשמת בהיסח הדעת, כאילו וזה ממש הגיוני. הנסיעה ארוכה ויד שמאל שלי חמה ומשתזפת בעל כורחה בשמש המרסקת הזו. השיער שלי עוד מריח כמו שמפו, והיוגה בבוקר ניכרת בתקתוקים שמשמיע הצוואר שלי עם כל הסטת מבט הצידה.

מעניין כמה זמן אצליח עוד להסתיר מעצמי את יום השנה הזה. 365 יום בלי. אם אני אשמע על עוד סקס מדהים מאחת החברות שלי אני צורחת.

נוסעת לי באוטו, רמזורים רבים עוד לפניי, ופותחת את הפוסט של ג׳וני. פיסקה וחצי מספיקות להפתיע ולעורר אותי. הרמזור חסר הרחמים מתחלף לירוק, ואני משמרת את האימג׳ בראש. אל תברח. עוד כמה לחיצות דוושה והגעתי לצומת נוסף. מספיקות רק כמה שורות כדי להוציא לי את הלשון החוצה. עוד ירוק, לעזאזל. אני זורקת את הטלפון בחזרה אל הכוך שלו מתחת לרדיו, מרגישה שאני כבר נושמת אחרת. הפעם אסיים את זה, אני חייבת, זה כבר בראש שלי. כמה אפשר לעקר את הפוסט הנהדר הזה, אני תוהה. האדום מגיע כצפוי, ואני קוראת כל מילה עד הסוף. צפירה רמה נשמעת ומעירה אותי מהחלום. 

אני חייבת לפגוש מישהו לפני שאעשה (שוב) דבר שאני אתחרט עליו. כמו לפני שנה.