אף פעם לא הייתי בחורה רזה. זאת אומרת, הייתי, פעם, כשלא הייתי מודעת לעניין. מאז שאני זוכרת את עצמי עשיתי דיאטות ושיטות, ולמעשה הייתי מורעבת במהלך כל תקופת התיכון. אין תקופה בחיי בה האוכל לא תפס מקום של כבוד ונתח כבד מהזמן הפנוי שלי, מה גם שבתור רקדנית (מה שהייתי עד סוף התיכון) כל נשימה עולה לי בדם, העיקר שהבטן תהיה שטוחה וחטובה, והציצים דחוסים ומינימליים.
מאז תקופת חו"ל הארוכה בה, במילים יפות, הזיז לי את ה-אתם-יודעים-מה איך אני שוקלת, אני אחרת.
אין בחורה שנכנסת לחדר שלי ולא מקבלת התקף אסתמה: "תגידי, את נורמלית, מה המשקל הזה עושה פה? ועוד מול מראה?!".
"אה, כן, זה... אולי באמת הגיע הזמן להעיף אותו, אני לא ממש זוכרת שהוא קיים, חבל על הספייס שהוא תופס".
"את רוצה להגיד לי שאת לא נשקלת כל יום בגלל החרא הזה?".
"את רוצה להגיד לי שאת לא מרגישה אם השמנת או רזית לפי הבגדים שאת לובשת?"
אז לא, זה הפסיק לעניין אותי. אני אוכלת כשאני רעבה או כשממש ממש בא לי משהו שנמצא לי מול העיניים. אני שותה הרבה, כרגיל. ו...זהו.
ופתאום, רגע לפני שאני נותנת אותו כלאחר כבוד לאחותי הקטנה, אני עושה שקילה אחרונה למזכרת.
הפתעה, ירדתי 2 קילו. סה"כ 10 קילו פחות מהקיץ הקודם. וזה נחמד והכל, אבל...
לא, לא, את יפה. יפה, את שומעת?
ורקדת על שולחנות, והתחיל איתך הברמן (הברמן!), ושושה מעריצה את האדמה שאת דורכת עליה (והחבר שלה מקנא בך) ו... האם כשהיית הגירסה הכי רזה של עצמך, היית מאושרת כמו היום?
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
