אני לא זוכרת אם הודיתי בזה אי פעם, אבל אבא שלי התעלל בי מילולית כל חיי. בי, ובאחים שלי. חלקם בגרו וברחו ממנו זה מכבר, אבל אני כבר למדתי להתמודד עם הטרוריזם הזה, יודעת איך להתעלם ממנו ומתי לנצל אותו לטובתי. ממש אסטרטגיית מלחמה.
בערב החג, הוא לחץ על נקודות חלשות ושבר אותי סופית. אז הגיתי תוכנית, הנשעת על העובדה שהוא יודע שאני מספיק חמומת מוח ומממשת כל איום המופנה אך ורק כלפיו. כבר שנים (מגיל 16, ליתר דיוק), שהוא מתרה בי ספק-בצחוק-ספק-ברצינות להביא ילדים. תמיד אני מגניבה לו מבט Bitch, please, עוד לפני שהיה 9GAG, והוא מתמרמר לו בשקט, יודע שהוא נובט בי את הלחץ הזה. הפעם הוא הלך רחוק מדי.
אני: "אין נכדים, אתה שומע?".
הוא: "סליחה?".
אני: "אין נכדים. תתפוצץ, גם אם יהיה לי בן זוג, בעל, תורם זרע, אף לא אחד מהם יביא לי ילד אם תמשיך עם ההתנהגות הזו".
הוא: "מצחיק מאוד".
אני: "זוכר מה קרה בפעם הקודמת שפקפקת בי? היו לך 100 נקודות בתחילת הערב, הלכו לך שתיים על ניסיון דוחה לחנך ילד של אנשים אחרים למרות שהוריו ביקשו ממך לא לעשות זאת. הנהיגה הפסיכית שלך הורידה לך עוד נקודה. כשתגיע לאפס, אני נשבעת, אני לא אביא ילדים עד שלא תמות".
הוא: *צוחק*.
אני: "אני נראית לך צוחקת?".
הוא: *מרצין*.
נראה לי שלראשונה, זה עלול לעבוד.
עצם העובדה שהוא חולה, ומופתע כל בוקר מחדש מעצם העובדה שהוא עדיין לא מת, גורמת לי להרגיש כמו ילדה מחורבנת.
האם אסטרטגיית מלחמה שכזו היא לגיטימית גם נוכח מצבו? לא יודעת.