פעם במיליון שנה אני אשכרה מתיישבת לצד המחשב ומקלידה עליו, במקום להעתיק מילה במילה מהרשימות שלי. שכחתי את סיכוני המקצוע, וכשבאתי לשלוח את הפוסט שלי, עשיתי קליק אחד לא נכון, והופ - פוסט שלם נעלם. שפשפתי את עיניי, התחשק לי לבכות לרגע, ואח"כ ניסיתי לכלות זעמי בדרכים אחרות. ממש שלבי אבל קלאסיים.

כשהגיע השלב האחרון, השלמה, החלטתי פשוט לסכם לכם את השורה התחתונה.

אני אוהבת ילדים (של אנשים אחרים) והם אוהבים אותי. למה? אולי כי אני היחידה שיכולה להיות משוגעת יותר מהם, אבל גם לא מתרגשת מכל ההצגות שלהם. when they think i will put up with their shit, אני פשוט מעמידה אותם במקומם, מסבירה להם שזה חבל מאוד, אבל ההתנהגות שלהם לא מעניינת אותי. בגלל שילדים הם סאקרים של תשומת לב, תוך מפגש או שניים הם מתנהגים אליי כמו מלאכים קטנים. תמיד האמהות מופתעות, ומבקשות עצות.

כמו כן, באמתחתי יכולות מופלאות של שירה, תיפוף, בישול, יצירה וגם המצאת שירים בחרוזים באמצע הלילה.

That helps too.