החלטתי לפנק את עצמי השבת.

וכתבתי קצת לעצמי, ולא יכולתי להתאפק. והלכתי ליוגה על הבוקר וקרעו לי את הצורה. וראיתי תינוקת חמודה חמודה, אבל עוד לא הבראתי מהמחלה המנטלית חשוכת המרפא שלי אז עוד לא בא לי ילדים. ובישלתי המון, בשביל גדוד או שניים. וצבעתי את הציפורניים החמודות שלי בצבע שהכי מתאים להן, בדיוק זה שהן הגיעו איתו. וקיבלתי שני טלפונים של "אני מתגעגעת אלייך, איפה את למען השם?", ועוד הודעה בפייסבוק מהדוגמנית שגם רוצה להיפגש.

התאוריה הבלתי מבוססת בעליל, הטוענת שהכל מגיע בזמן שלו, מעודדת אותנו, הסינגלים, לטפח ולטפל בעצמנו, להשקות ולהזין את הנפש והאישיות, עד שיבוא מישהו שיידע להעריך, לאהוב אותנו כמו שאנחנו רוצים לאהוב את עצמנו. מהי הנקודה המדוייקת שבה אנחנו אוהבים את עצמנו מספיק?

בתיבת הדואר שלי, זו האמיתית בה רשום שמי האמיתי וכתובתי הרשמית, יש דגל אדום מורם.

זה כמו בים או כמו בסרטים המצויירים?