אני יושבת במרפסת, לומדת בשקט הבלתי מתפשר הזה. עמוד, ועוד עמוד, שעה ושעתיים ושלוש. הריקנות בבטן מתחילה להציק לי ואני מחליטה לאכול צהריים. כשהאוכל כבר עושה את דרכו אל הבטן שלי, נהיה לי חם, ואני מורידה את העליונית הדקה. לגופי מכנסיים אדומות בהירות, ארוכות דקות ועדינות וגופייה כחולה רכה. השיער שלי אסוף ברישול ובעודי חוזרת אל המרפסת, הרוח הקלה מפתיעה אותי. עוד לא שקיעה, הצד הטוב של השמים עוד מאיר על צידו השני של הכביש ועיניי מתכווצות אפילו בלי פגיעתה הישירה של השמש. הרוח הקלילה מעיפה את שיערי בקלילות, גורמת לו לדגדג אותי בכתפיים, בשכמות. חלק מהשיערות מדגדגות לי את החזה, גולשות בחציפות אל תוך המחשוף וגורמות לי להצטמרר. הצילון שמעליי מתנופף ומרעיש מהרוח, קווצת שיער סוררת נכנסת לי לעין.

ככה אי אפשר ללמוד. אני עוצמת את עיניי ומטביעה בעיניי רוחי את ההרגשה הזו כפי שהיא בכל אחד מחלקי גופי. הדגדוג הבלתי פוסק רק מגביר את החיבור שלי אל הרוח הנעימה, גורם לעורי להפוך לברווזי ולעונג לפשוט בגופי.

אין לי על מה להצטער, כמדומני.