תמיד הייתי זו שצוחקת. זה נתפס כתכונה של מטומטמת, לצערי, אבל הצחוק שלי הוא אחד הדברים היותר טובים בי, באמת (רק היום, רק היום!). רמת השליטה העצמית שאני מפגינה הפכה לנמוכה עם השנים, ואני אוהבת את זה. תנו לי סדרה שאינה דרמה, ובכל רגע שבו אהיה מולה, אני אצחק.
רוב האנשים חושבים שזה חמוד. יש לי צחוק קצת משוגע ומאוד מדבק. אני צוחקת כמו ילדה, כמו שאמורים.
.
כשיש סרט מפחיד, לא משנה מתי, אני חייבת מישהו לידי. יש לי צורך עז במגע אנושי (אפילו להתכרבל עם שמיכה באמצע), משהו שיחזיר אותי אל המציאות ויזכיר לי שזה לא באמת.
.
הכי בא לי לחזור לראות את דקסטר, הסדרה האידאלית לסיוט מובטח. אבל אני לא חושבת שאעמוד בזה לבד. אחרי הפרק האחרון של העונה הרביעית, הייתי נכנסת לחדר האמבטיה מבועתת.
.
.
חושבת להתקשר אליו. סתם שיחה של ״מה נשמע״. לא נראה לי שאני מתגעגעת אליו יותר, נשארו לי רק רחמים. וסקרנות.
מה שלומו באמת? ומה העניין של פראנויות הפייסבוק? אפילו לרגל כמו שצריך אי אפשר היום.