לפעמים אני מפליגה במחשבותיי. הן נודדות איתי, או אני איתן, ויחד יש לנו מסלול לא מסומן, שלא הכרתי.

הפעם, כמו פעמים רבות אחרות, חשבתי על היום בו אמות. כמובן שכרגע, אני מסוגלת לדמיין את מותי אך ורק עכשיו: הרי אין לי מושג איך ייראו חיי בעוד שנתיים או חמש או עשרים, ואילו מיתות משונות יכולות להיות לי. תמיד נחמד לחשוב כמה אנשים אוהבים אותי, ואיך הם יתגעגעו אליי.

אני לא חושבת על לוויה ועל עצב, רק על הגעגוע, מחשבות ומילים שהיו צריכות להיאמר בקול רם, כל הדברים שלא ידעתי או לא ידעתם שידעתי.

ואז, באופן טבעי, משוטטת לי בראש מחשבה על צוואה. אני צריכה לכתוב אחת, אין ספק. זה לא רק הרכוש שיש לי בעולם, והרי זה מסתכם בטיסה לשנתיים לכל מקום אקזוטי שתבחרו. לא, החלק הכי חשוב בי, אדם כותב, חושב, מדמיין, חולם הוא הקניין הרוחני. פלצני, קשקשנית בשקל, אין ספק. אבל הדברים שאני כותבת הם לא רק בשבילי. אם יום אחד אני אלך מכאן, קודם כל, ארצה לדעת שהאנשים שחשובים לי יידעו מה עבר לי בראש. רק כאן, בבלוג, ובמחברת הפרטית שלי, יוצאים כל השדים. אני בחורה אימפולסיבית, מעניינת, רגישה, מכורה, סקרנית, סקסית, נרקיסיסטית. ועד שהם לא יידעו את מה שעובר לי בראש, התמונה שלהם לא תהיה שלמה.

כן, הם תמיד יוכלו לומר שהכירו אותי עוד קודם, לפני הכל. חלקם יוכלו לחשוב לעצמם שהם מכירים אותי טוב מאחרים.

בסופו של דבר, עד שהם לא יקראו את כל הסודות והרעיונות, כל המחשבות האפלות וכל ההברקות הגאוניות, הם לא יוכלו לומר שהבינו אותי באמת.

וזו הסיבה שכשהחבר הכי טוב שולח לי הודעת "אני אוהב אותך מאוד", אני חושבת לעצמי "כן, אבל האם אתה מכיר אותי באמת?".