פיו. הגעתי הביתה אחרי יום מתיש במיוחד. כל כך מוזר לחזור ללמוד מתוך השגרה הריקה אל תוך חיי הלימודים.

משהו בעומס הזה גורם לי להיות מנוונת, גם אם אני רוצה להישאר ערה בכל כוחי.

באחד מהשיעורים שלי פגשתי בבחור הכי יפה שראיתי בחיים שלי. עיניים כחולות מדהימות, שפתיים בשרניות ומושכות במיוחד, וחיוך, וואו. כשהוא חייך אליי זה היה פשוט.. לא ייאמן. מה, יכול להיות שחזרתי להיות פקאצה בת 14?

אז לא, זה לא רק איך שהוא נראה. דווקא המראה המדהים פלוס פלוס שלו גרם לי לתהות על קנקנו ולחשוב כמה חבל שהוא כל כך יפה. כי לא רק שזה אומר שסיכויי איתו פוחתים, אלא גם שרמת השיחה בינינו עשויה להיות נמוכה מאוד. אין ספק, הסטריאוטיפ שריר וקיים: גבר יפה הוא כנראה כד שאינו מעיד על תוכנו. 

אבל לא, אין ספק שמאוד (מאוד!) עשה לי את זה, לשמוע שהוא למד לבד את מה שאני הייתי צריכה לעשות בו בגרות, ושהוא מדבר לעניין ואפילו (שומו שמיים), סוג של גאון. גאד דאמיט, מי אתה?!

שם מצוין, גוף מצוין, חיוך לכיוון שלי.

אין ספק, אני בוחרת אותם בפינצטה.

welcome back to school.