זו הייתה המילה היחידה שאי פעם העתקתי בחיי. במבחן, אי שם, בכיתה ד', לא ידעתי את התשובה. ידעתי לתאר איך המים לוחצים וסוחפים אותי איתם, ושבבי עץ ונחשולים הפוגעים באבנים, כולם דוחפים אותי הלאה. רק המילה המדוייקת חמקה ממני.

ניגשתי אל המורה ואמרתי לה שלמדתי למבחן, אבל אני לא זוכרת את המילה. "אין לי איך לעזור לך", היא אמרה לי בסבר פנים חמוצות, משל הייתי תלמידה גרועה ומזלזלת, כאילו וזה מגיע לי. חזרתי לשבת בשולחן, לידי היו עוד כמה חברים. כולם כתבו ומחקו בעיפרון, נשכו את הקצה המחיק שלו, כירסמו את העץ הדק מלא העופרת שבידיהם.

"נו, את רוצה לדעת את התשובה?", לחשה לי זו שלא החשבתי כחברה.

"הנהנתי, מוודאת שהמורה לא רואה אותי.

"סחף".

ואז ירד לי האסימון.

אבל ילדה תמימה היא גם לא מתוחכמת במיוחד. שניה לאחר שכתבתי את אותן שלוש אותיות, ניגשתי אל המורה עם חיוך מנצח. והיא? היא רק הוכיחה אותי במבטה ושאלה "העתקת? מי גילה לך?".

מובסת, השפלתי את מבטי, רואה אותה מוחקת את התשובה שלי. "צאי החוצה".

ועכשיו, אני נסחפת. לטובה או לרעה, עוד אינני יודעת.

הלימודים סוחפים אותי אל מחוזות שאני כל כך אוהבת, המון עבודה, שיעורים ומחשבה. אני אוהבת את זה, וזה גם אוהב אותי.

מרוב היסחפות, חתכתי לעצמי את היד בסכין, בטעות. אופס. הדם שנזל ממני יכול היה למלא כינרת אחת לפחות.

אבל אולי אני נסחפת.