זה היה יום ככל הימים. טוב, אני מגזימה, זה היה אחד הימים הכי לא-ייאמנו בחיי הבוגרים. כשפקחתי בבוקר את העיניים, הדוגמנית ישנה לידי, מצונפת אל תוך עצמה, כשלא ברור איפה היא מתחילה ואיפה הפוך נגמר. אני קמה מהמיטה, מעיפה מבט אל הטלפון ופותחת CNN, כרגיל. כשאת לא קוראת עיתון ולא פותחת טלוויזיה, זה יהיה די חסר אחריות מצידך שלא לבדוק מה יהיה מזג האוויר היום.

"Upcoming storm", זעקה הכותרת, איירין מתקרבת ומוגדרת רשמית כהוריקן. "אה הה", מלמלתי לעצמי, בטוחה שהאמריקאים האלה לוקחים דברים קצת קשה מדי. ואז, לא חלפה דקה, וירד לי האסימון. זו לא לואיזיאנה, אנחנו לא הולכים להיות מוצפים. הו, לא, אם עין הסערה עוברת בבניין שלידינו, אנחנו עלולות, איך לומר, לתת "כיף" לאלוהים.

"אהמ אהמ", כחכחתי, מתפקדת כשעון מעורר מלא חמלה. זו התרעת חמש הדקות שלה, כשהקומקום ירתח היא כבר תתעורר.

צפצוף בלתי נסבל בקע סוף סוף מהקומקום הישן ביותר בעיר בניו-יורק, ללא כל ספק. "אז את שומעת," שמתי לב שהיא כבר ערה לפי האור שבקע פתאום מחדר השינה, "יש מחר הוריקן". "יש מחר מה?", היא מפהקת. "הוריקן, סופה, סוף העולם, The whole shabang". "שלשום רעידת אדמה, מחר הוריקן. מה מחרתיים? היום השלישי?!", היא זועמת בדרכה החמודה, מתקדמת אל עבר המקלחת.

המחשבות היחידות שעברו לי בראש הן איך להצטייד. צריך מים, הרבה מים. לשבוע. אוכל, תיקי גב קטנים, מסיכות לפנים, פנס, ערכת עזרה ראשונה (ושאלוהים יעזור לנו). ברגעים האלה, אני האדם שתרצו לצדכם, המחשבות ההגיוניות שלי שוות זהב לפעמים.

אחרי פק"ל Starbucks, שבו אנחנו נוהגות לקנות משקה לפני 10:00 בבוקר, ולחזור אחרי 12:00 כדי לקבל הנחה על המשקה השני, ירדנו אל הסופר השכונתי. Whole Foods, סופרמרקט-טבע-מיינסטרימי-ניו-יורקי, היה מפוצץ באנשים. נגמרו הפירות, הירקות והקורנפלקס. פנסים הצלחנו לאלתר לבד, ועליי הוטלה משימת שישיות המים. הדוגמנית עמדה בתור, מירפקה את כל המנסים להתקרב (תמיד טוב להחזיק לידך בחורה שהייתה בקרבי). בייבי, שעליה שמעתם בעקיפין, שכן היא הבחורה שנישקתי אז, הופקדה על אוכל שווה, כולל קפה והרבה הרבה שוקולד. התמונה של התור שחיכה לנו עד שהצלחנו לאסוף הכל, הייתה פשוט לא אמינה: מעל חמישים איש עמדו בתור שלפנינו, לידינו היו מעל עשרה תורים שונים.

הגענו לדירה והתחלנו להכין אוכל-סוף-העולם-מגיע. רצינו להיות ערות כשהמבול מכה. וכך הופקדתי על הריזוטו והפסטה, הרטבים והסדר. הן ניקו וסידרו את הדירה עד כדי כך שחששתי שמישהי מהן מקננת לקראת לידה קרובה. כל ההיסטריה שכחה כשהחלטתי שרואים קצת סטנד-אפ בעברית, לפני שאווירת הפחד תכניס את כולנו לדיכאון. שפוכות והרוסות מצחוק, הלכנו לישון.

ערב, טפטוף כבד יורד ומרגישים את ההתחלה. אנחנו לא באזור הפינוי, אבל לא ניתן לחזות את הטאצ'-דאון האמיתי, הנקודה בה הסערה מכה ומחרבת את כל מה שעומד בדרכה. הדוגמנית פותחת את החלון הצר של המטבח, מדליקה את המקטרת הקטנה ומכניסה אליה פרח קטן וממסטל. הריח, אותו אני עדיין זוכרת, התערבב עם האוויר הקר והמדאיג מבחוץ. המתיקות הזו, של הסם, הצחיקה אותי, הקלות שבה אני נכנסת לאווירה, אף על פי שאני לא מעשנת.

"די, זה לא לעניין, נמאס לי מהדירה הזו. אם ההוריקן בא, שייקח אותי איתו. אתן באות לעשן למטה? כי אני חייבת אוויר". בלי לקשקש או להתווכח, החלקנו אל תוך המגפיים וירדנו למטה. הדוגמנית שואפת שוב ושוב מהסם, מחבקת את בייבי, נראית מאושרת באופן כללי. השומר מסתכל עלינו מבפנים ובטוח שהשתגענו. הכניסה אל הסאבוויי שליד הבניין חסומה ומחוסמת, שמא תוצף, עליה שקים כבדים ולבנים בגודל של המזוודה שלי. החנות שלידינו משדרת שידור ישיר מה-Times Sq, כשהיא ריקה מאדם. סוף העולם הגיע, או כך לפחות מתנהג האי מנהטן.

בסוף הסיגריה החלטנו שאוויר זה סבבה, אבל הגשם מתחיל להציק, והוא יורד כבר שעתיים רצוף. בעודנו חוזרות אל הקומה השביעית, כבר תכננתי את השוקו החם שאכין. שתי טבלאות שוקולד שלמות, מומסות בבן-מארי, יחד עם חלב רותח וופלים משובחים. התיישבנו על המיטה, כל אחת מכוסה בפוך משל עצמה, עם כוס רותחת בין הידיים. מדי פעם הגשם צימרר אותי, הקולות מבחוץ הפכו למפחידים יותר ויותר, רעשים של חפצים עפים, או זכוכית מתנפצת.

כל הלילה דיברנו, ובסביבות 3 פרשנו לישון. כהרגלי בחורף, התעוררתי כל שעה מרעשי הסופה, מגשם חולף ואפילו מתנועותיה של הדוגמנית תוך כדי שינה.

בשעה 8 בבוקר קמנו אל בוקר חדש.

מה יהיה הפעם?

אולי אותו הדבר, אולי יותר גרוע.