עוד מתקופת אחרי הסופה, בקיץ שעבר:

"איזה יום יפה בחוץ," מעירה אותי ברכות בת הדודה הקטנה. "כדאי שנצא לפני שמתחיל החורף", אומרת אמא שלה. אנחנו לובשים שכבה, ועוד שכבה, ועוד אחת. "את יודעת כמה דברים יש לי מעל התחתונים?", היא שואלת בגאווה. "שלוש!". "איזה שלושה פריטים יש לך?", אני שואלת, מסווה את התיקון, מקווה שיום אחד היא תודה לי על כך שהיא מדברת עברית תקנית. "I have tights, my gammies and some pants!", היא עוברת לשפה שיותר קלה לה על הלשון. אני מחייכת, מצחיקה אותי העובדה שהיא כל כך דומה לי, כבר בגיל כל כך קטן. בת שלוש ודקה, היא לוקחת לי את היד ומפנה אותי לכיוון העגלה, שנלך לטייל בפארק.

"נחמד שלא גשום פה, גם כשממש ממש קר. רוב הזמן אפשר לצאת לרחוב, ולפארק, ולבית הספר. הכל רק לא להישאר בבית", אני שומעת את העייפות במילותיה. מותק קטנה מס' 2, ילדה פיקחית ונדירה, שומרת על אחותה הקטנה כאילו ומדובר בגביע הקדוש. "את לא רואה שקר לה?", היא נוזפת בי כשידיה הקטנות של מותק קטנה מס' 1 שבעגלה, חשופות ורועדות. "מה קרה לכפפות שלך?", אני שואלת בחצי חיוך. היא נותנת בי מבט של "אין לי מושג" ממזרי, רק כדי לגלות ששכחנו אותם כמה מטרים מאחורינו. מזל שלא נכנסנו ככה לסאבוויי.

אח, ניו יורק, מה נהיה ממך.