כבר מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שיש פה משהו. הוא דומה לאקס שלי בצורה מעוררת חלחלה ממש, חכם לפחות כמותו. שרירי הידיים שלו העידו על בילוי שעה ביום לפחות בחדר הכושר, וה-ש׳ המצחיקה שלו, הוא בטח ניסה להיפטר ממנה פעם ובסוף התייאש.
בהתחלה אהבתי את הסגנון שלו: הוא דבר מהר, לעניין, לא התעכב על נושאים ולא הסביר את כמובן מאליו. עם הזמן, הצטברו לי שאלות. הרמתי את ידי ושאלתי איך הוא הגיע מנתון א׳ לנתון ב׳. ״זה מובן מאליו״, הוא אמר, ״את לא רואה ש...?״. נעלבתי קצת, עמוק בבטן, אבל חשבתי לעצמי שזה לא נורא, זו בטח הייתה שאלה ממש טריוויאלית.
.
בפעם השנייה ששאלתי אותו משהו, הוא נראה מופתע, הסביר מילה במילה את שאמר קודם, והוסיף ״אין לי דרך אחרת להסביר לך את זה״.
בלעתי רוק. אם היה לי וריד בולט במצח, הוא היה מפמפם דם במהירות של 100 קמ״ש. זהו, אין יותר שאלות, חשבתי לעצמי.
בתור מי שכבר למדה פעם את החומר הזה לבד, והדברים שהיא לא הבינה היו ממש הסברים שוליים, הרגשתי כמו הבחורה הכי מטומטמת בעולם.
בשיעור הבא, כבר סלחתי, לא יכולתי שלא. איזו טעות. ״אני מצטער, תחשבי על זה בשקט, בבית, ותביני״. כל מה שיכולתי לראות זו כתובית על המצח שלו שאמרה ״מחוק״.
.
בסוף השיעור, החברה הלכה לשאול אותו שאלה ואני התחלתי לארוז את חפציי. עליי למהר לשיעור הבא, אבל אני נזכרת להזמין אותה לבר הערב, ״תשע וחצי, אני אדבר איתך״. היא ניגשת למורה, שקורא חצי בקול רם ״כמה שאלות!״. החברה מלכסנת מבטה אליי, והוא שם לב מיד ומוסיף ״רק אם אפשר, שיהיו מעניינות״.
זה הספיק לי. משכתי את התיק שלי ואמרתי בחיוך הפגנתי ״להתראות!״.
״היי, לא נעלבת, נכון?״.
הולכת שני צעדים לכיוון היציאה.
״לא התכוונתי להגיד שהשאלות שלך מטומטמות״.
מנסה לעצור את החיוך, עולה במדרגות.
״לפעמים המרצה קצת מטומטם״.
לא מצליחה לעצור את החיוך. ״ביי״, אני אומרת כשגבי עדיין אליו.
.
.
המרחק בין משיכה לדחייה הוא קטן משחשבתי.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
