הלב שלי נקרע לגזרים והתה הרותח מתערבב לי עם הלשון, הופך למלוח בעוד הדמעות שלי מתמזגות בו. בדיוק חצי דקה לוקח לי להתחיל לדמוע, מהרגע שבו אני רואה את הוריו של גלעד וטורי, שנפטר לאחר שהתמוטט בשיעור ספורט.

ואני נזכרת בך, אהבת ילדות קטנה שנשכחת בין דפי הזמן, בוודאי שאינך כבר בזרם התודעה שלי.

איפה שהוא, היכן שהוא, בעולם מקביל ודמיוני, לא נפטרת לפני שנתיים.

עריכה:

קצת נמאס לי לבאס פה כל הזמן.

עוצרת את עצמי. יעד לפוסט הבא: אופטימיות.