אז בתגובה לפוסט הזה, חשבתי שכדאי שתדעו.
אני סופר מסתורית, כי זה חשוב. כמו כל אישה "תחמנית", או לפחות כזו עם סוד אחד או שניים בשרוול, רק עצם המחשבה על קישור בין שני העולמות שלי, עורר בי חלחלה ופחד. הרי מי שמכיר אותי, יודע שאני כותבת, אבל לא ככה. ומי שמכיר אותי ככותבת נחרצת ויצרית, או כך אני רוצה לראות את עצמי, לא יאמין שזו אני.
ואז, עשיתי טעות, וקישרתי מהעולם הוירטואלי, לעולם האמיתי. שיט שיט שיט. משהו לא היה בדיוק לטעמי, אז חתכתי את זה.
לשמחתי, גם לו אין שום אינטרס שיידעו על הכתיבה שלו, אז זה נעלם מהר מאוד.
אחרי זמן קצר, סיפרתי לחברה אחת, ואחר כך לעוד אחת, בנפרד, על הכתיבה שלי. על כמה שזה כיף, ומשחרר. על התקופות הקשות האלה, בלי אהבה ובלי סקס (למען השם), ואיך שלפעמים כתיבה אירוטית וגם סתם פריקה יכולה להוציא ממני משהו עמוק ואחר, שלא ידעתי שקיים.
יש סיבה לכך שאני לא מקשרת בין הבלוג ובין המציאות. וגם המיילים, נחמדים ככל שיהיו, לא יעידו על כל מה שיש לי להפסיד אם מישהו יידע מי אני.
אין בי מילים להסביר כמה שאתם משמחים אותי, אתם שמגיבים ומשוחחים איתי כאן. כשקשה, זה מקום המפלט שלי. זה הדבר האחד שאני נותנת לכם, ואותו לא יקבלו גם החברים הקרובים שלי, אותי עירומה ושלמה לגמרי.
יום יבוא.
ולהלן שיר מס' 1 לפלייליסט אופטימי. תודה, ג'וני.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
