כל שריקה או צליל מעירים בי פחד שלא הכרתי. כשהרוח נשבה מבעד לחלון הבוקר, רוב האנשים לא שמו לב. אבל שלושתינו כן: הקול היה כל כך דומה לאתמול, שמרוב פחד לכסנתי מבטי אליו, רק כדי לדעת שאני לא מדמיינת. הוא נעץ בי את אותו מבט המום, כזה שלא מאמין שהוא לא בבית עכשיו, ליד הממ״ד. כל העניין נמשך פחות משניה, ושמתי לב שגם היא השתתקה והחווירה לרגע. הרוח הפסיקה ואיתה הסירנה-לכאורה, ושלושתנו נשמנו לרווחה וצחקנו. זה לא באמת יקרה שוב.

.

הערב לא הצלחתי שלא לבכות. הכל סוריאליסטי, ואני צריכה חיבוק. חיבוק מתחת לסדינים, מישהו שישחרר לי את התפיסות הזו, של שרירי הפחד שלי. הם השרירים שהכי קשה לי לשחרר.

.

מפחידה עוד יותר המחשבה שאני הולכת לישון עכשיו, לבד, בבית ריק. באזעקה האחרונה דיברת איתי בהודעות מארץ רחוקה. ומי יהיה איתי עכשיו?

.

.

לאור ההתפתחויות, אתם מתבקשים לדמיין את השיר wish you were here/Pink Floyd.

עמכם הסליחה.